כריזמה. הסוציולוג הנודע מקס ובר גרס כי בניגוד לחברה המסורתית, שבה נשענה סמכות המנהיג על אמונה בקדושתו ובטובו וכן על הנאמנות לו, בחברה המודרנית יש שני טיפוסי מנהיגות עיקריים: כריזמטית ורציונלית. המנהיגות הכריזמטית מבוססת על מחויבות רגשית ובלתי מעורערת כלפי המנהיג, אישיותו ותכונותיו, מתוך הפגנת בוז לכללים ולתקדימים. מנגד, המנהיגות הרציונלית נשענת על האמונה בעליונות החוק ובסמכות שמקורה הוא מערכת עקרונות ולא אדם מסוים. בניגוד למנהיג הכריזמטי, שחסידיו נוהים אחריו, למנהיג הרציונלי יש מנגנון ביורוקרטי המסייע לו לממש את מדיניותו. המנגנון נועד לשרת ביעילות מטרות חברתיות מוסכמות על-ידי הפרדה בין האינטרס החברתי לאינטרס האישי של המנהיג. הציות של הנשלטים במקרה זה הוא ציות לשיטה הבלתי-אישית, ולא לאישיותו של המנהיג, כריזמטי ככל שיהיה.

לדעת ובר, בחברה שהמערכת הפוליטית שלה רקובה, סמכות השמירה על הסדר מתערערת. מצב דברים זה שכיח במיוחד בשלטון כריזמטי שכן אין בו מנגנונים להערכת ביצועים או לבקרה עצמית. במצב כזה, כאשר הכריזמה נעלמת, נעלמת גם הסמכות ועימה גדלה הסכנה לפריצת אלימות. עם זאת, מערכת מתפוררת משוועת לשלטון כריזמטי-כוחני.

ברלוסקוני. סילביו ברלוסקוני כיהן פעמיים בראשות ממשלת איטליה, שש שנים בסך הכל. את הביקורת על עושרו האגדי – הונו נאמד בכ-11 מיליארד דולאר – הוא הדף לא פעם בטיעון שהעושר הוא דווקא ערובה שהוא יפעל בניקיון כפיים. "עם כל-כך הרבה כסף, למה שאגנוב?" היה מציג שאלה רטורית, לקול צחוקם של אוהדיו. ההערצה לברלוסקוני נבעה מדימויו כיזם עסקי יצירתי ובעיקר כאאוטסיידר שעתיד לייעל את הביורוקרטיה הציבורית העבשה והמושחתת. הוא עמד בראש אימפריה טלוויזיונית ענקית וריכוזית (הוא אף הביא להורדת דירוגה של איטליה במדד חופש העיתונות), אך את עיקר פרסומו קנה מן הבעלות שלו על קבוצת הכדורגל הנודעת מילאן, אליה הזרים מיליארדי לירטות. מפלגתו "פורזה (קדימה) איטליה" נבנתה בצלם סמכותו הכריזמתית, וכוחנותו קסמה לרבים. מאידך, ציניקנים, ולא רק הם, טענו כי ברלוסקוני הגיע לפוליטיקה כדי להציל את עסקיו מפשיטת רגל ואת עצמו ממאסר לנוכח פרשיות שחיתות שונות בהן היה מעורב.

סנטה קלאוס. מיליארדר מסתורי – שקופה של שרצים תלויה מאחורי הונו ושכנגדו תלויה ועומדת בקשת הסגרה – הפך בן-בית בשיח הפופולארי הישראלי במהירות חסרת-תקדים (להקת 'התקווה 6' כבר הספיקה להקדיש לו שיר הופ-הופ קופצני) היא חסרת-תקדים. 'גאידמאק, תעשה לי ילד' נכתב באחד הטוקבקים, סימן מובהק להפיכתו לאייקון ציבורי. הופעותיו התקשורתיות תמיד מחושבות, מופעי נדבנותו מתוזמרים היטב. בית"ר ירושלים, קבוצת העם ("זה לא רק ספורט, זה סמל של המדינה", אמר); בני סכנין, נציגת 'המגזר'; עיר האוהלים בניצנים; שדרות; כנס הרצליה; מד"א; ישיבת חברון; שידורי מונדיאל לחיילים. אפילו את מצעד הגאווה, שלא נדע, הציע ארקדי לקנות. בקיצור, הוא עושה בגדול את מה שאוליגרכים ישראלים אחרים – לב לבייב בקרב הבוכרים, מוטי זיסר בקרב הדתיים-הלאומיים, סמי עופר בקרב חולי הסרטן – עושים בקטן. גאידמאק, הוא של כו-לם, או שמא כו-לם שלו. כמעין דיאוס אקס מאכינה הוא הגיח משום מקום ונרתם, בלארג'יות מיידית ונטולת-עכבות, לטפל במצוקות הפריפריה, ורבים מתושביה רואים בו סנטה קלאוס חביב ונדיב. אך דומה שיש לראות את פועלו כאסטרטגיית השקעה מתוחכמת במיוחד.

בהיותו חוץ-ממסדי וכריזמטי, הוא חובט ללא רחם במנהיגות הביורוקרטית-רציונלית: ביועץ המשפטי לממשלה ("מלך ישראל"), בשרים ("פרימיטיוויים וחסרי תרבות"), ובעיקר בשר הביטחון ("נהג מונית") ובראש הממשלה ("בדיחה"). הבוז והבוטות שהוא מפגין כלפיהם משתלבים היטב בהלך הרוח העכשווי העכור, שונא הפוליטיקאים, שאותו מזינים גורמים אחדים, ובהם התקשורת השטוחה ורודפת הרייטינג, והכמיהה הגוברת להופעתם של 'מקצוענים' לנוכח רמתם הנמוכה של רבים מחברי הכנסת.

גאידמאק מפזר רמזים עבים על כוונתו להתמודד בבחירות הקרובות, ובכך הוא מציב את עצמו כפוליטיקאי בפוטנציה.אולם הפוליטיקה שלו אינה מצייתת לכללי המשחק הפוליטי הרגילים: השקפותיו עלומות (אף שהמעט שנגלה מהן מלמד על עמדותיו השמרניות); הוא מחזיק בחמישה דרכונים (והוא אף בעל זכות חתימה בחשבון הלאומי באנגולה); והוא כלל אינו דובר עברית. ההערצה הגוברת כלפיו ויכולתו להחשב כמושיע פוליטי מעידה על חולשתה הרבה של המערכת הפוליטית הישראלית, והן גם מבטאות פן לא-רציונלי של הייאוש שפוקד אזרחים רבים. "יש ריח של פאשיזם באוויר", כתב באחרונה פרופ' דני גוטויין.

פילנתרופיה ופוליטיקה. בניתוח הפוליטיקה המודרנית, מקובל להבחין בין שתי תפיסות בחיים הציבוריים – פילנתרופיה לעומת פוליטיקה. הפילנתרופים, שאינם מועמדים במבחן האלקטורלי, מבססים ציבוריות של צדקה. המצוקות הן 'טבעיות' ותמיד נקודתיות, ובמובלע – או שלא – נובעות מאשמתם של העניים ש'בחרו' בחיי עוני. על פי תפישה זו, הפערים הגיוניים והכרחיים ונדיבות ליבם של בעלי האמצעים ו'רגישותם החברתית' יכולה להקל את המצוקות, ועדיף לעשות זאת באופן אלגנטי ומוחצן ("תרמת ולא פרסמת – כאילו לא תרמת", הסביר באחרונה היחצ"ן רני רהב מהי מהותו של מתן בסתר, מודל 2006). זיהוי ה'מצוקה' משמר את מעמדם החברתי והפוליטי הן של הנותן והן של המקבל. זהו סדר העולם, "כי לא יחדל אביון מן הארץ".

מנגד, אנשי הפוליטיקה מאמינים שיש בעיות חברתיות, מבניות, בעלות מימד אנושי, המצריכות פתרון כולל (או לפחות התמודדות), חברתי גם הוא,, המבוסס על פשרות ומאבקי כוח (לא תמיד יפים, ולעיתים אף, רחמנא ליצלן, אינטרסנטיים). הפוליטיקה הדמוקרטית בצורתה האידיאלית מוכוונת-צדק, היא שואפת לשנות את הסדר החברתי הקיים ולשפר את המנגנונים של חלוקת העושר בחברה. "אפס כי לא יהיה בך אביון".

בציונות ניטש המאבק בין שתי גישות אלו מראשיתה, והוא בא לידי ביטוי בפגישתו הנודעת של הפוליטיקאי, תאודור הרצל, עם הגבירים, הרוטשילדים. בפגישה הבהיר הרצל בתקיפות את 'כללי המשחק' החדשים שיצרה הופעתה של הציונות המדינית. הדברים היפים והנכוחים שכתב הרצל ביומנו, בעקבות הפגישה, מבטאים היטב את הפער בין שתי התפישות: "ובכן, כסבור אני שאור החשמל לא הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה".

תסתכלו עליו ותראו אותנו. כמו דויד גרוסמן, גם גאידמאק זיהה את החלל הפוליטי-מנהיגותי הגדול שנפער במלחמת לבנון. אך הופעתו בשמי חיינו היא ביטוי למכלול שלם של התפתחויות מדאיגות בחברה הישראלית בשנים האחרונות – חולשת הדמוקרטיה (הצניחה באחוז המצביעים, ריסוק המפלגות הגדולות, חולשת הכנסת); מדיניות ההפרטה חסרת המעצורים; נסיגתה הנמשכת של המדינה ממחויבותה כלפי אזרחיה והעברת הסיוע לידיהם של נדבנים ועמותות; התמוססות הסולידאריות ועליית הסקטוריאליות; והסגידה לעושר ול'מצליחנים'.

למעשה, ה'דיאטה' החריפה שהעביר בנימין נתניהו ל'איש השמן', בחסותן של התפתחויות אלה, הצליחה מעבר למשוער: אי-יכולתו של המגזר הציבורי להגיב במהירות למצבי החירום שנגלו בצפון ובדרום – בין השאר, בשל המשקולות הביורוקרטיות שהציב משרד האוצר על ההוצאה הציבורית (ראו מאמרו של שלמה יצחקי ב"ארץ אחרת" האחרון) – מלמדת על ניוולו וקמילתו הנמשכים. הניתוח הצליח: החולה – מדינת הרווחה הישראלית – מת; וסמכותה של שמירת הסדר על סף קריסה. התרחבותה של האסטרטגיה הפילנתרופית ברמה הלאומית רק תנציח ותקבע את הפיכתה של ישראל למדינת 'שומר הלילה' גרידא. ייחודי ומסתורי ככל שיהא, גאידמאק הוא על כן, רק סימפטום מדאיג – שלא לומר המצאה ממש – של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית השלטת שאותה הביאו בקיץ האחרון אולמרט, הירשזון ופרץ לכדי אמנות. וכידוע, אף שחשוב מאוד להרוג את היתושים, מוטב לייבש את הביצה.