"אנחנו אופטימיים מאוד ביחס לפוטנציאל הצמיחה של העסק הזה. כיום ישנו בארצות-הברית מספר מצומצם יותר מבעבר של צעירים בגיל הפשיעה שבין 14 ל-21. [אבל] במהלך 15 השנים הקרובות… יהיה גידול עצום בעבריינות הנוער, שהחברה תצטרך לתת לו תשובה. [כמו כן,] כשהמיתון הכלכלי גובר האבטלה גואה, והסטטיסטיקה מלמדת שבתקופות שבהן בני-האדם דואגים לעתידם הכלכלי, אחוזי הפשיעה עולים. הביקוש בשוק קיים" (פול דוסט, דובר איגוד בתי-הסוהר הפרטיים, בתשובה על השאלה בדבר עתידם של בתי-הסוהר הפרטיים; ראיון רדיו ל-(BBC, 8.4.2003.

בית-סוהר אינו המצאה מודרנית. מוסד הכליאה מלווה את האנושות לפחות מאז ימי יוון העתיקה. בימי-הביניים שימשו בתי-סוהר בעיקר לכליאתם של בעלי חוב (בעלי חוב עניים היו עשויים לבלות במאסר את כל ימי חייהם, בשל אי-יכולתם לשלם), של נאשמים שהמתינו לתחילת משפטם או של עבריינים שהמתינו לתחילת ריצוי עונשם. הענישה הרווחת היתה בעלת מימד טקסי ותיאטרלי, שכלל הן ענישה גופנית, החל ממלקות (עונש שבוטל רשמית באנגליה רק ב-1967) ועד לתלייה, והן ענישה סמלית שנועדה להשפיל ולבייש. ייחודה של תורת הענישה (פֶּנולוגיה) המודרנית אינו נעוץ, אפוא, דווקא בלידתו של בית-הסוהר – עמדה שמקובל לייחס אותה למישל פוקו – אלא בהתווייתן של אמות-מידה רציונליות למדיניות ענישה אחידה.

הפֶּנולוג הבולט הראשון היה ההוגה האיטלקי צ'זארה בֶּקארייה, אשר הציג במאמר שפרסם בעילום-שם ב-1764 עקרונות דוגמת חזקת החפות, (שלפיה נאשם הינו חף מפשע כל עוד לא מוכחת אשמתו) ענישה אינדיבידואלית ופומביות ההליך המשפטי, שהם אבני-היסוד של הדין הפלילי המודרני. עמדתו הנועזת, השוללת בתוקף עינויים פיזיים, נראית כאילו נוסחה בימינו-אנו. התנועה לרפורמה בבתי-הסוהר קיבלה תנופה ב-1777, לאחר פרסומו של ספר שבו תיאר השריף ג'ון הווארד את התנאים הפיזיים הקשים ששררו באותה עת במוסדות הכליאה באנגליה ובוויילס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 התפתחו תפישות ענישה דתיות, שראו בבית-סוהר כלי רציונלי לחינוכם-מחדש של האסירים ולהשבתם לדרך הישר. דבריו של כומר בן התקופה משקפים את האמונה האופטימית בבית-הסוהר החדש: "אילו יכולנו כולנו לשבת בבית-הסוהר למשך שניים-שלושה דורות,היה עולמנו טוב יותר".

דברים אלה מדגימים היטב את הניגוד המתמיד, המאפיין את כל תולדותיהם של בתי-הסוהר, שבין הרטוריקה האופטימית לבין המציאות הקשה בין כותלי הכלא. למעשה, הישרדותו של בית-הסוהר עד ימינו יכולה אולי ללמד כי מוסד זה הצליח להתאים את עצמו לאופנות הענישה המשתנות וזכה להיות מוצג כפתרון הנכון, בין אם באשר לשיקום האסירים וחינוכם, ובין אם באשר להרחקתם מהחברה.

משמעות הפרטתם של בתי-הסוהר

בספרו הנודע ורב-ההשפעה, "לפקח ולהעניש", הדגיש מישל פוקו את המימד הלא-ציבורי, ה"פרטי", של הענישה המודרנית. להבדיל מימיו של עמוד התלייה שהוצב בכיכר העיר, המימסד המודרני מצניע ומסתיר את האסירים מעיני הציבור. אך משמעות הפרטתם של בתי-הסוהר, שאנו דנים בה, נוגעת בראש ובראשונה לשאלת הבעלות על מוסד הכליאה והאחריות לנעשה בו. אמנם בכל בית-סוהר שהמדינה אינה מפעילה בו את כל השירותים ושלדוגמה, את מזון האסירים בו מספקת חברת קייטרינג אשר זכתה במכרז מטעם הנהלת המוסד, יש מידה מסוימת של הפרטה; אך לבו של הוויכוח הוא כיום מידת השיתוף בין המגזר הפרטי לבין המגזר הציבורי בניהולם של בתי-הסוהר. השאלה היא אם ראוי לאמץ את מודל ההפרטה החלקית, כפי שנעשה למשל בצרפת, שבה ניתנו לזכיין סמכויות הבנייה וההפעלה השוטפת של בתי-הכלא (תחזוקה, אוכל, כביסה, מתן שירותים רפואיים), ואילו סמכויות הניהול, השמירה ואכיפת המשמעת בהם הושארו בידי המדינה; או שמא את מודל ההפרטה המלאה, כפי שנעשה בחלק ממדינות ארצות-הברית ובמדינות אנגלו-סאקסיות אחרות, שהעבירו את מלוא סמכויות השליטה המדינתיות בבתי-הסוהר לידיים פרטיות, והותירו בידי המדינה את בתפקידי הרישוי והפיקוח החיצוני בלבד.

כבר בימי-הביניים היה אפשר למצוא – בעיקר באנגליה, אך גם באיטליה – בתי-סוהר פרטיים. אמנם הם היו כפופים לחוקי המדינה, אך הלכה למעשה נהנו מעצמאות ניכרת, ויש עדויות רבות על השימוש לרעה בכוח הסמכות שנעשה בהם כלפי האסירים. עם לידתו של בית-הסוהר המודרני המשיכו בתי-כלא פרטיים להתקיים לצדם של בתי-כלא ציבוריים, לפחות במדינות האנגלו-סאקסיות, וסיפורים על מוסדות כליאה פרטיים אימתניים דוגמת סינג-סינג או אוברן (Auburn) פרנסו סופרים ובמאים רבים. ברם, לפני כמאה שנה נעשתה צורת הכליאה מן הסוג הזה חריגה, וזאת, לנוכח השינויים שחלו בתפישות הנוגעות לתפקיד המדינה בענישה.

הפילוסופיה המדינית של הגל, שזכתה לניסוח ידוע יותר על-ידי הסוציולוג הגרמני מאקס ובר, שהוסיף לה נדבכים משלו, קבעה כי המדינה הנָּה בעלת המונופול על השימוש הלגיטימי והממוסד באלימות. משמעותה המעשית של קביעה זו היתה הפקדת השמירה על הסדר הציבורי בידי המוסדות המדינתיים לאכיפת החוק. בין רשויות המדינה התקיימה חלוקת עבודה ברורה: המשטרה מופקדת על מניעת הפשיעה ועל לכידתם של מפירי החוק; התביעה הכללית אחראית להעמדתם לדין של הנאשמים בהפרת הסדר הציבורי; בתי-המשפט מופקדים על שפיטתם של נאשמים אלו; ושירות בתי-הסוהר אחראי להרחקתם מהחברה של אלה מהם שהורשעו בדין, באמצעות כליאתם בבתי-הסוהר המדינתיים.

המסורת הליברלית האנגלו-אמריקאית קיבלה אף היא את עקרון המונופול המדינתי על הענישה. עם זאת, ראוי לציין כי להבדיל מהמסורת הקונטיננטלית שייצגו הגל וּובר, ואשר יצאה מנקודת מוצא חברתית-מדינתית, הושתתה העֶמדה הליברלית על הפרט ועל זכויותיו. לתפישתו של תומס הוֹבּס, הוגה אנגלי בן המאה ה-17, ב"מצב הטבעי", הקדם-מדינתי, ההיפותטי, לכל פרט בחברה עומדת הזכות לעשות ככל העולה על רוחו כדי לשמור על חייו; לפיכך, לכל יחיד מוקנית גם הזכות להעניש. ברם, מצב שבו כולם יממשו את זכותם ה"טבעית" עלול להוביל ל"מלחמת הכול בכול", שתהפוך את חייו של אדם לחיי בדידות דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים. כדי להימלט מגורל עגום זה, הסכימו בני-האדם למסור – במסגרת אמנה חברתית – את כל זכויותיהם וכוחם בידי הריבון, שהובּס קורא לו "הלווייתן". הלה הופקד בתמורה על הבטחת בטחונם האישי ועל שמירת הסדר הציבורי, כדי שהפרטים יוכלו לנהל חיים שלווים ובטוחים.

ההוגה הליברלי הבולט השני של אותה העת, ג'ון לוֹק, סבר בניגוד להובס כי האדם הוא טוב מטבעו, וכי סיבת הוויתור על הזכויות הטבעיות לטובת המעבר למצב המדיני היא ההכרה שתמיד יהיו יחידים אשר ינסו לפגוע בזכויות זולתם, ולכן יש צורך בשלטון מדיני שיגן על אותן זכויות. אם כן, המסורת הליברלית, למרות מגוון גישותיה, מדגישה בעיקר את הצורך בשמירתן של זכויות הפרט. שכן, שלילת חירותו של אדם מהווה פגיעה קשה מאוד בזכויותיו. ההצדקה לכך נובעת מראייתה של הענישה כרע הכרחי שהחברה זכאית להטיל על מי שפגע בסדר החברתי, ובלבד שהדבר ייעשה בזהירות ובמידתיות. ההליך המשפטי בהקשרו הרחב – החל בשלב החקירה, דרך שלב ההעמדה לדין וניהול המשפט, וכלה בשלב הכליאה – נתפש לרוב כערובה הוגנת לכך שזכויות הפרט יישמרו. זו גם הסיבה למרכזיות הדרישה החוקתית ל"הליך משפטי הוגן" (Due Process of Law) במסורת המשפטית האנגלו-אמריקאית. עמדה מוסרית עקרונית זו היתה מאבדת מתוקפה אם הועברה זכותה הריבונית של המדינה להעניש לידי ידיים פרטיות, ואם נכנסים לתוך מערכת הענישה שיקולים פרטיים של רווחי הזכיין.

בחירתו של רונלד רייגן לנשיא ארצות-הברית ובחירתה של מרגרט תאצ'ר לראש ממשלת בריטניה בישרו את הריאקציה כנגד התעצמות כוחה של המדינה, שהגיעה לשיאה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם כינונה של מדינת הרווחה. שני ראשי המדינות דגלו במדיניות, שביקשה לצמצם ככל הניתן את מעורבות הממשלה במשק ולקצץ בתקציבים הציבוריים. הם פעלו בהשפעת התפישה השמרנית, שלפיה המגזר הפרטי הנו סוכן פעולה יעיל יותר. תוצאה בולטת של גישה זו היתה פתיחתם של שירותים ותפקידים, שנתפשו בעבר כשייכים באופן בלעדי ל"תחום השיפוט" הממשלתי, בפני המגזר העסקי. כך, אחת מפעולותיו הראשונות של רייגן כנשיא, עם כניסתו לתפקיד ב-1981, היתה הנחיה נשיאותית חדשה אשר ביטאה שינוי בתפישת הרגולציה (ההַסדָרָה) של המימשל האמריקאי. על-פי הנחיה זו, יוכל המימשל לקבוע מנגנוני רגולציה חדשים רק כמוצא אחרון, וזאת, רק לאחר בחינת חלופות אחרות ושימוש בניתוח עלויות לאימוץ החלופה הזולה ביותר. הנחיה זו, שיצרה בעצם חֲזָקָה (פּרֶזוּמפּציה) כללית כנגד רגולציה, סימנה סטייה מובהקת מהתפישה שרווחה בארצות-הברית מאז ימי מדיניות ה"ניו דיל" בשנות השלושים של המאה העשרים, אשר הקנתה למדינה תפקיד מרכזי בריסון הקפיטליזם ובפיקוח עליו.

לצד שיבתה של השמרנות הפוליטית, החלה גם פריחתן המחודשת של תפישות הענישה הנוקשות. בשנות השבעים הועם זוהרן של גישות הענישה השיקומיות, ונמתחה עליהן ביקורת קשה בארצות-הברית. חלק מהמבקרים הדגישו כי כשלונו של בית-הסוהר כמוסד שיקומי מחייב חיפוש אחר חלופות לו, ולפיכך, אין לבנות בתי-סוהר נוספים אלא ראוי להתמקד במאבק בגורמים החברתיים לפשיעה, ובראשם העוני והגזענות. אך ידן של גישות אלה היתה על התחתונה. ה"פֶּנוֹלוגיה החדשה" נסמכה בראש ובראשונה על תפישות תועלתניות-כלכליות שבעליהן "נואשו" מן השיקום ומן היכולת למנוע פשיעה, וקבעו שמטרת הענישה העיקרית היא "לנהל" את סיכוני הפשיעה באופן מיטבי: השקעת משאבים יעילה תדרג את העבריינים לפי מידת מסוכנותם ותרחיק את המסוכנים ביותר שבהם, שלא ניתן לשקמם, מן החברה; קנה-המידה להצלחת הענישה לא יהא עוד מניעת הפשיעה או צמצום הפערים החברתיים, כבעבר, אלא קריטריון פנימי של ניהול יעיל. במובנים רבים, תפישה זו מעלימה את הפושע ואת קני-המידה המוסריים לבחינת ענישתו מן הדיון, ומתמקדת בשליטה באוכלוסיית הפושעים שתבטיח לאזרחים חיים נסבלים ככל הניתן.

ביקורת פנולוגית שמרנית מהיבט שונה במקצת מתחו הליבֶּרטריאנים, המחזיקים בעמדה עקרונית השוללת כל התערבות בחירות היחיד, כל עוד הוא אינו פוגע בחירותם של אחרים, ואשר דוגלים בשיטה הקרויה "מדינת שומר הלילה" (שבה תפקידי המגזר הציבורי מצטמצמים אך ורק להגנה על חיי האזרחים ורכושם). על-פי עמדה זו, הפשיעה היא בראש ובראשונה פגיעה בזכויות הפרט, ועל כן זכות התגמול מוקנית בעיקר לקורבן העבירה, שכן הפרטים הם מקור הלגיטימיות לשימוש בכוח. זאת, בניגוד בולט לתפישות המושתתות על הנחת היסוד בדבר האמנה החברתית, שלפיהן הפשיעה מכוונת כנגד החברה, ועל כן המדינה היא שמחזיקה בידיה את זכות הענישה.

הגברת הלחץ הציבורי להחמרת הענישה באה לידי ביטוי באימוצה של מדיניות, שביקשה "לצרוב את תודעת" העבריינים וליצור הרתעה אישית וכללית כלפיהם. האווירה שנוצרה אמנם הביאה להחמרת העונשים – בעיקר על עבירות סמים – וכן לצמצום זכויות האסירים ולהפחתת מספר השחרורים והחנינות. אכיפה נמרצת, כמו למשל מדיניות "אפס סובלנות" כלפי הפשיעה של ראש עיריית ניו-יורק רודולף ג'וליאני, היתה ביטוי ידוע לעמדה זו.

אחת התוצאות המיידיות של ההתפתחויות האמורות היתה שאף כי לא חל שינוי של ממש בממדי הפשיעה בארצות-הברית, הסתמן גידול עצום באוכלוסיית הכלואים בבתי-הסוהר. מצוקת המקום שנוצרה והצורך בבנייתם של מוסדות כליאה חדשים, מחד, ונכונות ציבורית וממשלתית פוחתת והולכת להקצות משאבים רבים לכליאה, מאידך, עשו את האוזניים כרויות לקולות שקראו לאפשר את הפרטתם של בתי-הסוהר. ברור שגם לעלייתן של תפישות ענישה ניהוליות, הנקשרות בשיח העכשווי בעיקר לפעילותו של המגזר העסקי, היה תפקיד חשוב בהקשר זה. וכך, בראשית שנות השמונים הוקם בארצות-הברית תאגיד הכליאה הראשון, וב-1984 נחתם החוזה הראשון להקמתו של בית-סוהר פרטי.

מצב דברים זה יצר מעין אפקט דומינו. תקופות המאסר שמטילים בתי-המשפט התארכו; מספר האסירים גדל (בין 1985 ל-1998 הוכפל מספר האסירים בארצות-הברית ואף הוסיף לעלות, וכיום כלואים בה למעלה משני מיליון בני-אדם – המספר הגבוה בעולם, באופן יחסי ואבסולוטי כאחד) וגברה הצפיפות בבתי-הכלא; התעצם הצורך בבנייתם של בתי-סוהר חדשים, רובם פרטיים. ב-1987 היו כלואים בבתי-סוהר פרטיים בפדרציה 3,000 אסירים; ב-1999 הגיע מספרם לכ-145,000 איש. נוסף על כך, במדינות רבות בארצות-הברית, וקליפורניה בראשן, התקבלו במהלך שנות התשעים חוקים שזכו לכינוי “Three Strikes – You're Out” ולפיהם עבריין שיורשע בפעם השנייה באותה עבירה יישלח באופן אוטומטי לתקופת מאסר כפולה מקודמתה, ואילו הרשעה שלישית בעבירה כלשהי תוביל למאסר של 25 שנה. באחד המקרים הידועים הורשע אדם על-פי חוק זה בעוון גניבת קלטת וידיאו בשווי של עשרים דולר. יצוין, כי השתדלנים הבולטים לקידומם של חוקים מן הסוג הזה הם תאגידי הכליאה, שהיו עם השנים לעסק צומח ורווחי מאוד: ב-2004 הסתכמו רווחיהם ב-4.5 מיליארד דולר.

לצד הפרטתן של סמכויות הניהול והשלטת המשמעת, נפוצה בבתי-הסוהר גם "הפרטה אפורה". תאגידי הכליאה הפכו חלק מהשירותים הניתנים לאסירים – טלפון וטלוויזיה, אך גם שירותים רפואיים מסוימים – לשירותים בתשלום. בעוד האסירים בישראל, למשל, נדרשים לקנות כרטיסי 'טלכרט' כדי לשוחח בטלפונים הציבוריים, מחויבים האסירים בבתי-הסוהר הפרטיים בארצות-הברית להשתמש בשירות שיחות גוביינא יקר, המשמש מקור הכנסה לא-אכזב לתאגידים ומכניס את האסירים לחובות כבדים. ברור שניצול זה של היות האסירים קהל שבוי, תרתי משמע, מגביר את המתיחות ואת האלימות בכלא.

לאור התפתחויות אלה, וכתוצאה מבעיות נוספות שהתעוררו בין כותליהם של בתי-הכלא המופרטים – דוגמת בריחת האסירים וגילויי אלימות קשים מצד הסוהרים – הסתמנה בארצות-הברית בשנים האחרונות נסיגה ממדיניות ההפרטה של מוסדות הכליאה. מדינות ניו-יורק ואילינוי אסרו בחקיקה על הפרטתם של בתי-הסוהר, ומאז שנת 2000 כמעט לא נחתמו בהן עוד חוזים עם תאגידי הכליאה להקמתם של בתי-סוהר חדשים (אף על פי כן חתם מימשל בוש, שתאגידי הכליאה תומכים בו, על חוזים להקמתם של בתי-סוהר פרטיים פדרליים). לנוכח קשיים אלו, החלו תאגידי הכליאה לתור אחר שוקי כליאה חדשים מחוץ לגבולותיה של ארצות-הברית. זהו ההקשר שיש להבין בו את הגעתם של תאגידי הכליאה לישראל (שלושה תאגידים רב-לאומיים חברו למשקיעים ישראלים במסגרת המכרז להפרטתם של בתי-הסוהר).

ראוי לציין, שכיום מונהגת ההפרטה המלאה של בתי-הסוהר במדינות ספורות בלבד, בעיקר בעולם האנגלו-אמריקאי, להוציא ניו-זילנד, שממשלתה הסוציאליסטית חוקקה ב-2005 חוק חדש, האוסר על הפרטתם של שירותי הכליאה. במדינות אירופה הנטייה היא להפרטה חלקית בלבד, אגב הותרת סמכויות הניהול ואכיפת המשמעת בידי רשויות המדינה. במדינות סקנדינביה, מנגד, לא הופרטו כלל שירותי הכליאה.

במקום סיכום

בסוף המאה ה-18 הגה הפילוסוף הבריטי ג'רמי בנתהאם, אבי תורת התועלתנות, את רעיון ה"פַּנאוֹפּטיקוֹן" כמודל ארכיטקטוני אידיאלי לתפעולם של מוסדות חברתיים מכל סוג שהוא, החל מבתי-ספר, דרך בתי-עניים ונזקקים ובתי-חולים, וכלה בבתי-סוהר. על-פי רעיון זה, יוקם במרכזו של בית-הסוהר מיגדל פיקוח גבוה שניתן יהיה לצפות ממנו במתרחש בכל תא ותא. תפישתו של בנתהאם הושתתה על הרצון לאפשר למשגיח לראות ("אוֹפּטֵיאוֹֹ" ביוונית עתיקה) את כל ( "פַּן" ) האסירים, בלי שהם יידעו אם צופים בהם ברגע נתון, וכך ליצור בהם תחושה מתמדת של מבט המפקח עליהם וממשמע אותם, מעין ה"אח גדול" של אורוול. כך ייעשו האסירים לשוטרי עצמם.

ה"פַּנאוֹפּטיקוֹן" זכה בעשורים האחרונים לתחייה תיאורטית, בייחוד לנוכח הדיון של מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש" ב"פַּנאוֹפּטיציזם". עם זאת, עובדה אחת הוצנעה: בנתהאם הציע שניהול ה"פנאופטיקון" יופקד בידי זכיין פרטי (וקיווה, אגב, שיהא זה הוא עצמו) אשר יקבל מהמדינה זיכיון לכל החיים, שיהיה אפשר לשלול אותו רק במקרה של ניצול לרעה של האסירים או חריגה מחובות הדיווח. הוא הניח שהזכיין המשתוקק לרווח ייטיב לנהל את בית-הסוהר מהמנגנון המסורבל של המדינה ולכן ידאג, למשל, לבריאותם ולרווחתם של האסירים. בה-בשעה, הוא יוכל ליהנות מהרווחים שמפיק המוסד, בין השאר מעבודתם של האסירים. ניתן לומר במידה רבה של ביטחון, שלנוכח הרחבת השימוש באמצעי ניטור ומעקב אלקטרוניים בבתי-הסוהר המופרטים שוחרי הרווח, חזון ה"פנאופטיקון" של בנתהאם – שהיו שראו בו עיקרון של שליטה טוטליטרית – קורם היום עור וגידים.

המגמות הכלכליות והחברתיות המסוכנות שאנו עדים להן בישראל בשנים האחרונות – ובראשן פירוקה של מדינת הרווחה והתנערותה ההדרגתית של המדינה מחובותיה כלפי אזרחיה – מפוררות את חישוקי הסולידריות והערבות ההדדית, שעשויים לסייע בצמצום הפערים ובהפחתת הפשיעה. הפרטתם של בתי-הסוהר היא למעשה התגלמות האבסורד – שלא לומר, הפרוורטיות – של מולך השוק החופשי: תעשיית הכליאה רואה בהתגברות הפשיעה "הזדמנות עסקית", מפני שהיא מעלה את הביקוש לבתי-סוהר, והרצון להגדיל את "נתח השוק" מפלל לעלייה בפשיעה ובהתנהגות הפלילית. כך נחלשים המניעים לפעול למען "טיפול שורש" בפערים החברתיים הקשים ולמען מציאת חלופות שיקומיות לבתי-הסוהר שהם, כידוע, "בתי-ספר לפשיעה". אין פלא, אפוא, שדו"ח אשר פורסם לאחרונה בארצות-הברית מנה עם הסיכונים העיקריים שהמשקיעים בתאגידי הכליאה עשויים להתמודד איתם, מציאת חלופות לכליאה וירידה ברמת הפשע.

בתי-הסוהר הציבוריים שרויים כיום במשבר עמוק, ופגיעתם במעשה הענישה – הצודק והמוסרי כשלעצמו – רבה. הצפיפות בהם היא אכן בלתי נסבלת, דבר המשפיל את כבוד האסירים ומשחיר את דמותה של החברה. עם זאת, כל עוד לא תיכון חלופה ראויה לבתי-הסוהר, רק שיפור ותיקון אמיתיים של מערכת הכליאה הציבורית – ולא החלפתה במשטר פרטי שוחר רווחים – עשויים לספק פתרון למצב הקיים. התופעה המתפשטת של הפרטת מוסדות הכליאה היא שלב נוסף, ומסוכן, של פגיעה בחירות האדם ובאנושיותו.