סיומו של פסטיבל סטנלי פישר הוא הזדמנות טובה לכמה הערות: בראש ובראשונה, ההתנהגות הפרובינציאלית והמביכה ( כפי שציין בצדק יוסי דהאן ב'העוקץ' ) של להקת המעודדות של העיתונות הכלכלית הישראלית, ובראשם של אנשי דב הפנדה ('הארץ כלכלה'), הבליטה שוב – למי שהיה זקוק לתזכורת נוספת לאחר 17 גליונות של 'חברה' – את קוצר-היריעה של השיח הכלכלי בישראל. הביקורתיות הארסית של 'כלב השמירה של הדמוקרטיה', שמתפרצת בכל פעם שמתגלה מקווה לא מתוקצב או סגן ראש מועצה עם וולבו, הופכת לדממה כמעט מעליבה, כאשר יש צורך להתמודד עם שקרים שמפיץ האוצר או אחד מנושאי כליו (ע"ע דב הפנדה שמפיץ לכל דכפין את עמדת האוצר השנויה מאוד במחלוקת בדבר הנזק של העלאת שכר המינימום).

הדיון הציבורי שבכל זאת התקיים בקשר למינויו של פישר, ייצג את התבניות המשתקות של הדיון בכלל והדיון הכלכלי בפרט: השאלה הרת-הגורל שבה דן בכובד ראש כל פובליציסט וכל פאנליסט מצוי היתה רק האם זה בסדר שמי שרק עכשיו "עשה עלייה" (מילא לא לכתוב "היגר" – כמו באמריקה – אבל מה רע ב"עלה"? ) ושסירב לוותר על אזרחותו האמריקאית ינהל את מדיניות המטבע של מדינת ישראל. אזרחות ולאומיות הן, ללא ספק, עניין חשוב. אבל מה באשר לעמדותיו בנוגע לכלכלה ולחברה, להפרטה ולהלאמה, לגובה הגרעון ולהעלאת שכר המינימום, למיסוי ההון ולקו העוני, בקיצור – לכל הסוגיות הכלכליות שבהן באמת תהיה לו השפעה מכרעת בחמש השנים הקרובות? כמעט הס מלהזכיר. הויכוח הכלכלי בישראל מקדש, כפי שמצביעה באופן ברור פרשה זו, את הצורה ולא את התוכן. הרי כולם – מביבי ועד בייגה, דרך ג'ומס – בעד משק חופשי וגם צדק חברתי. הויכוח הוא בשוליים. במובן זה, סטנלי פישר הוא כמובן משל למחשבה האחידה השולטת אצלנו בכיפה: חברו הטוב בישראל איננו רק שר האוצר חניך ארצות הברית, אלא גם מי שהיה – עד יום לפני המינוי – יושב ראש האופוזיציה, ההוא שהיה ראש הממשלה בעת 'תכנית הייצוב' של שנת 1985 שפישר היה מהוגיה (ראו מאמרה של ריקי שיו בגליון 10 של 'חברה' ).

המינוי של פישר הוא, ללא ספק, הברקה של ליהוק. למעשה, כדי ליישם את המדיניות האולטרה-ליבראלית של הממשלה הנוכחית, יש צורך במישהו שהוא יותר נתניהו מנתניהו. ומי מתאים לכך יותר ממי שכיהן עד לא מכבר כסגן נשיא קרן המטבע הבינלאומית, אותו גוף רב-עוצמה שביחד עם הבנק העולמי, המתון ממנו, מעצב את אופיה של הגלובליזציה הקפיטליסטית? הקרן, בהנהגתו של פישר, פיתחה ושיכללה את 'קונסנזוס וושינגטון' – המונח שטבע הכלכלן ג'ון וויליאמסון כדי לתאר את שורת הצעדים שצמד המוסדות הפיננסיים היושבים בוושינגטון מכתיבים למדינות ה"דרום", כתנאי למתן סיוע כספי. שינויים מבניים ( Structural Adjustment Measures – שימו לב לראשי התיבות… ) אלו כוללים, בין השאר: הפרטה, קיצוץ תקציבי, הפחתת מיסים, מעבר הון חופשי לתוך המדינה וממנה, הסרת מֶכסים וחיזוק זכויות הקניין.

שתי ביקורות מרכזיות הושמעו כנגד מדיניות קרן המטבע והבנק העולמי, מתוך השיח הכלכלי השליט (שהרי יש להניח שקוראי "חברה" יכולים לחשוב על ביקורות מכיוון מעט שונה). ראשית, הצביעות הגלומה בה – מדינות ה"דרום" נדרשות לצעדים שמדינות ה"צפון", שלא נזקקות לה כעת, מעולם לא היו מסכימות להן (חשוב להזכיר שוב את הגרעון התקציבי האדיר של ממשל בוש ושל נשיאים אמריקאים רפובליקנים לפניו); ושנית, העובדה שהתכניות הללו מונחתות על המדינות שמקבלות את סיועה של הקרן כ"ריפוי בהלם", בלא התחשבות בתנאי הארץ ותושביה ובתנאי השוק בתקופה המסוימת בה מתבצעת "תכנית ההבראה". ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2001, אשר כיהן כסגן נשיא קרן המטבע עד שפוטר ממנה בשל כפירתו בעיקרי האמונה הוושינגטוניים, האשים את פישר באחריות אישית למשבר הפיננסי שמוטט את כלכלות וכמעט מוטט מדינות במשבר הגדול בדרום מזרח אסיה בשנת 1998. המשבר נבע, במידה רבה, מן הדוגמטיות של קרן המטבע ביישום מדיניותה זו.

מה יעשה פישר בישראל? האופטימיים טוענים שלהבדיל מנגיד "ישראלי, הוא לא יצטרך להוכיח את עצמו מול השווקים וסוכנויות דירוג האשראי, ולכן יוכל לנהל מדיניות מוניטארית מרחיבה משוחררת מלחצים. אשרי המאמין. פסימיים יותר ייזכרו מתוך דאגה בהשלכותיה של תכנית הייצוב של 1985- פריחת חברות כוח האדם, השחיקה בשרות הציבורי ועוד; במעשיו של פישר בעת עבודתו בקרן; בקשריו ההדוקים להון הגדול (הוא נוחת לכאן הישר מהנהלת 'סיטיבנק', מתאגידי הבנקאות הגדולים בעולם); ובהצהרותיו אודות המיסים הגבוהים מדי בישראל והצורך בהמשך נמרץ של מדיניות ההפרטה.

ימים יגידו…