בתחילת השבוע, כשעוד היה לנו סבא (שמנמן משהו) בתור ראש ממשלה, כתב בני ציפר, עורך 'תרבות וספרות' ב'הארץ', בבלוג שלו טור שכותרתו מדברת בעד עצמה: "מי שמצביע – טיפש". אחרי שגמרתי להתעצבן על הטור הזה, הציע לי חבר לפרק את טענותיו של ציפר האינטקלטואל, ולענות להן באופן מושכל.
וכה אמר ציפר:

"גרעין העניין הוא האשליה שנוטעים בנו, שהשתתפות שלי ושלך ושלנו בבחירות אמנם משפיעה. והרי כולנו יודעים שהיא לא משפיעה, וכל מי שלא ייבחר לעמוד בראשות הממשלה יעשה בדיוק אותם דברים שהיה עושה מי שלא נבחר. כל מיני מיתוסים ושקרים נכנסים אז לפעולה: שרק הימין יכול לעשות שלום עם הערבים. שרק פרץ יכול לפתור את בעיית העוני (בצרפת העשירה מחלקים מדי יום שישה מיליוני ארוחות חינם לנזקקים ובחג המולד עבדו האמבולנסים הפאריסאיים שעות נוספות כדי לאסוף את חסרי הבית הקופאים למחצה ברחובות. ולא שרון עומד בראש ממשלת צרפת ונתניהו לא היה שר האוצר שלה.(..

אני לא מתכוון להצביע בבחירות הבאות, ומצדי, ששרון יגדל שפם של פרץ ונתניהו יגדל את הכרס של שרון. כולם אותו דבר. ואם לא עכשיו, הם יהיו אותו דבר כשיישבו על הכיסא שהתאוו אליו. על ידי אי הצבעתי, לפחות אוכל לומר בגאווה שהליצנים הפתטיים האלה וחבריהם לא השתמשו בשמי כדי לטעון שהם מייצגים את רצוני…

יש שיאמרו שהאנשים האלה [מי שלא מצביע] הם פרזיטים. אני טוען שהאנשים האלה הם בעצם הבסיס הבריא של הדמוקרטיה הישראלית: הם אלה שהסיסמאות לא עובדות עליהם, שמינה צמח לא יכולה להם, שחיים בארץ הזאת מפני שטוב להם כאן באופן יחסי, וכשהמצב ישתנה לרעה הם יארזו את הדברים ויילכו, או לחילופין יעלו בזעם על ירושלים וישרפו את הבסטיליה שלה, וישפיעו כך הרבה יותר מכל הנציגים הדחליליים שנבחרו על ידי שישים האחוזים הנותרים של הטיפשים הצייתניים, שמשלים את עצמם שקולם האילם יכול להזיז את הישבן של מישהו שם למעלה ולו במעט."

דבריו של ציפר משקפים הלך רוח אסקפיסטי ואנטי-פוליטי מובהק. טיעוניו הם מתוחכמים, אך רק לכאורה. למעשה, זוהי גירסה מעודנת של שיחת נהגי המוניות הקלאסית: "הם כולם מושחתים, הכל אותו חרא". אפשר היה אולי להבינו, בדוחק, בבחירות האחרונות, כאשר ההבדלים בין המפלגות לא היו קיימים כמעט, אבל האם אפשר לומר בהגינות שממשלת פרץ-ברוורמן-יחימוביץ-תמיר-איילון תאמץ את אותה מדיניות של ממשלת נתניהו-ליברמן-בני אלון-אפי איתם-אלי ישי-יעקב ליצמן? ואפילו את זו של ממשלת אולמרט-פרס-הנגבי-מופז-שטרית? גם אם נכון שבכל העולם קיימת תופעה של התקרבות בין הימין והשמאל, עדיין בריטניה של בלייר [לפחות של הקדנציה השנייה] שונה מאוד מבריטניה של תאצ'ר. וצרפת של ז'וספן שונה מצרפת של סארקוזי. וארה"ב של קלינטון שונה מארה"ב של בוש. אפשר לבחון זאת לפי כל פרמטר כלכלי אפשרי – צמיחה, אבטלה, גירעון, השקעה ציבורית. בנוסף, ההשוואה לצרפת מופרכת מבחינה עובדתית (הלוואי עלינו רבים מהסדרי הרווחה שיש בצרפת) והיא גם מצביעה על כך שציפר מאמין שהעמקת העוני היא תופעה 'טבעית', שאינה קשורה לפוליטיקה.

החלטתו שלא להצביע בבחירות היא מעשה אנטי-פוליטי בעליל. כתיבתו מאוהבת בדימוייו, מתבשמת בטהרנותה העצמית, ומתעלמת מן העולם האמיתי, שבו השפעתו של הציבור שכן מצביע בהמוניו (חרדים, מתנחלים) גדולה בהרבה מחלקו הממשי באוכלוסיה, ומשפיעה לרעה על החיים של כולנו. ציפר מתאר את המילייה שבו הוא חי, שיכול מבחינה כלכלית לארוז ולעזוב, ובכך מראה לנו גם שהוא אגואיסט לא קטן, נטול סולידריות חברתית בסיסית עם רובם המוחלט של אזרחי ישראל. בהקשר זה, השיא הפאתטי מגיע בדיבוריו על "שריפת הבסטיליה", וזאת כאשר כל כתיבתו עד לאותו רגע מבטאת עמדה אינדיבידואליסטית אנוכית, המפריטה כל התארגנות חברתית.

יאללה ציפר, לך הביתה, שלום ותודה.