זה הכל כסף והגיע הזמן שתבינו את זה

זה הכל כסף והגיע הזמן שתבינו את זה

בשבוע שעבר פוטר חבר שלי מעיתון "העיר". לא, הוא לא עשה שם בעיות. הוא גם לא היה מהעצלנים. להיפך: הוא בחור חברותי מאוד, ובעיקר כתב מגזין בולט, שכתבותיו זכו באופן תדיר להופיע בעמוד השער של העיתון. לא, הוא פוטר – ביחד עם עוד מחצית מהכתבים והעורכים בעיתון – במסגרת המשך מימוש חזונו של עמוס שוקן.

זה התחיל בשנת 1984 עם הקמת "חדשות" ז"ל, שהעסיק, באופן תקדימי ולאחר מאבק קשה, את כל העיתונאים בחוזים אישיים. "חדשות" היה, במובן זה – כמו גם במובנים רבים אחרים – חיל חלוץ שבישר את העתיד מבחינת העיתונות הישראלית.

בנובמבר 1993, ללא התראה מוקדמת, סגר שוקן את "חדשות" (ראו כאן): הכושי הרי עשה את שלו (שבירת העבודה המאורגנת בענף העיתונות), הכושי יכול היה, איפוא, ללכת.

זה נמשך בשנת 2004. העורך המבריק חנוך מרמרי מתפטר, על רקע של מחלוקת חריפה בינו לבין שוקן על שאלת עצמאותו של המדור הכלכלי של העיתון (לתיאור ראו כאן (מרמרי) וכאן (נחום ברנע)). בסופו של דבר, מרמרי עצמו הבין את המצב לאשורו ותימצת זאת יפה במכתב ההתפטרות שכתב לשוקן: "העיתון הוא שלך – והוא שלי רק בהשאלה, כל עוד אני שלך".

עם פרישתו של מרמרי מונה דוד לנדאו לעורך, ובתום שנת כהונתו הראשונה ניתן לומר שאכן, "הארץ – לא מה שחשבת". הצהבה נוספת של התכנים (עמודי החדשות, גלריה, מוסף יום שישי), מיסחור גורף של אתר האינטרנט והוספת טוקבקים צעקניים, ולאחרונה – הוצאת המוסף הכלכלי "The Marker" בפורמאט טבלואידי. מהיומרה להיות ה"ניו יורק טיימס", ה"גרדיאן" או ה"לה מונד" של ישראל לא נותר הרבה (לתיאור נוסף של אווירת הנכאים שהשתלטה מאז על העיתון ראו כאן).

המהלך האחרון (בינתיים) הוא ההחלטה להפוך את "העיר" ל"חינמון" [בדומה למגמה שקיימת גם באירופה] שיפסיק לעסוק בנושאים ארציים; שמימונו יתבסס אך ורק על מודעות ופרסומות; לצמצם באופן משמעותי את תכניו, וכאמור, גם את מספר עיתונאיו. בכלל, מצבם של העיתונאים, בכל העיתונים, הולך ומחמיר והם הופכים בהדרגה ל"המון גלמוד" (כהגדרתו של אבי בראלי) שפורק מעוצמתו הקולקטיבית.

מה מניע את שוקן? דומה שאין צורך להרחיק לכת יתר על המידה כדי להבין זאת: את התשובה סיפק לנו אך לאחרונה הסלוגן שליווה את הפרסומות מעוררות המחלוקת של The Marker (דב הפנדה) – "זה הכל כסף והגיע הזמן שתבין את זה". וביתר רצינות, מהלכיו של שוקן ממחישים שוב את הקושי הבסיסי הנעוץ במצב שבו כל העיתונות הכתובה נמצאת בבעלות פרטית, כזו השוקלת אך ורק שיקולים עסקיים. הרי עיתונות איננה – ולפחות אינה אמורה להיות – עוד "עסק". זוהי הבמה המרכזית שבה אמור להתקיים הדיון הציבורי בשאלות העומדות על סדר היום (ראו כאן [קובץ pdf] את עמדתו של השופט אהרן ברק המציע, בהיסוס, להתייחס לעיתונות כאל גוף ציבורי). המשבר החמור העובר על רשות השידור בשנים האחרונות (בין אורי דן לשישי בגאון) רק מדגיש עד כמה דחוף הצורך בעיתונות אמיצה ובלתי-תלויה, יהיו אדוניה פוליטיקאים או בעלי ממון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.