הבחירות הקרבות בארה"ב הן הזדמנות טובה לסכם את תקופת כהונתו של "דאבליו" – הנשיא ג'ורג' בוש. הואיל ובמקומותינו – בפוליטיקה כמו בפרסומות לשואבי אבק – נהוג להתייחס לתווית "כמו באמריקה" כאל קלף מנצח (השבוע אף התברר שכל העולם נגד בוש – חוץ מישראל) כדאי לבחון קצת יותר מקרוב את הנתונים הכלכליים של שנות בוש. כתבת השער של גליון אוקטובר של כתב העת הצרפתי Alternatives Economiques עוסקת ב"סופו של החלום האמריקאי". הנתונים המובאים בכתבה פשוט מבהילים, על-פי כל פרמטר אפשרי:

• צמיחת הפערים הכלכליים – בסוף שנות ה-70, מנהל הרוויח בממוצע פי 30 מאשר עובדיו. בשלהי כהונתו של בוש – הפער הוא פי 300(!).
• העמקת העוני – מספר העניים צמח במהלך שנות בוש ב-4.3 מיליון, והוא מונה כיום 36 מיליון. 13 מיליון מתוכם הם ילדים. בשנת 2003, למעלה משני שלישים מן המשפחות העניות היו משפחות שבהן אחד מבני הזוג עבד.
• פירוק שירותי הרווחה – בשנת 2003 לבדה, 2.6 מיליון מובטלים אמריקאים איבדו את זכאותם לדמי אבטלה.
• מערכת בריאות כושלת – בין השנים 2003-2000 גדל ב-6 מיליון מספר האנשים נטולי ביטוח רפואי. קבוצה הולכת וגדלה זו מונה כיום כ-45 מיליון איש. הוצאות הבריאות, מנגד, צומחות ללא הרף (מעל 5000 דולאר לאדם לשנה לעומת פחות מ-3000 דולאר במדינות מערב אירופה), אך יותר כסף אין פירושו יותר יעילות: תוחלת החיים נמוכה יותר, אחוז תמותת התינוקות גבוה יותר, התרופות יקרות יותר.

גם הכלכלן הידוע פול קרוגמן כתב באחרונה ברוח דומה על הפיכתה של החברה האמריקאית לחברה שבה המוביליות החברתית – הסמל הקלאסי של החלום האמריקאי שבה "המעז – מצליח" – הופכת לנדירה יותר ויותר. בקטע מרשים במיוחד מצליח קרוגמן לתמצת את מדיניותו הכלכלית של בוש לכמה משפטים (בתרגום חופשי):

"נניח שהייתם חפצים לכונן חברת קסטות, והייתם מחפשים דרכים להשתמש בכוח השלטוני שבידיכם כדי לבצר את יתרונותיהם של בעלי האמצעים לעומת חסרי האמצעים. מה הייתם עושים?דבר אחד שבוודאי הייתם עושים הוא להיפטר ממס העיזבון, כך שבעלי ההון יוכלו להעביר את עושרם לדור הבא. באופן כללי יותר, הייתם מנסים לצמצם את נטל המס הן על רווחי התאגידים והן על הכנסות כדוגמת דיבידנדים ורווחי הון, באופן שיקל על צבירת ההון בידי העשירים בעלי ההון. בדומה לכך, הייתם מנסים גם ליצור עבורם מקלטי מס. ובאופן כללי עוד יותר, הייתם מנסים להפחית את נטל המס על בעלי הכנסות גבוהות, ומגבירים את ההסתמכות על מיסים המוטלים בעיקר על בעלי הכנסות נמוכות.

במקביל, במישור ההוצאות, הייתם מקצצים בביטוח הבריאות לעניים, באיכותו של החינוך הציבורי ובסיוע המדינתי לחינוך הגבוה. זה יקשה על בעלי ההכנסות הנמוכות להחלץ מקשייהם ולהשיג את החינוך החיוני לניידות בכלכלה המודרנית. ורק כדי לחסום מספר גדול ככל האפשר של דרכים לניידות חברתית, הייתם עושים כל שביכולתכם כדי לשבור את כוחם של האיגודים המקצועיים, ומפריטים את השירותים הממשלתיים, כך שעובדי ציבור הזוכים לשכר נאות, היו מוחלפים על-ידי עובדים פרטיים בשכר זעום.

נשמע מוכר למדי, הלא כן?"

שאלתו הרטורית של קרוגמן העירה אותי נוטף זיעה. אבל מיד נרגעתי. הוא הרי כותב על אמריקה.