הפרטת בתי הסוהר

הפרטת בתי הסוהר

סוף-סוף בשורות מעט אופטימיות בסוגיה הכאובה של הפרטת בתי הסוהר (ראו 'חברה', גליון 12). תקציר הפרקים הקודמים: בעקבות לחצים של משרד האוצר, הכינו השב"ס והמשרד לבטחון פנים תכנית להפרטה מלאה של בתי הסוהר. על-פי התכנית, יוקם בית סוהר בניהול פרטי מלא (קרי – לא רק הפרטה של שרותי הקייטרינג והכביסה אלא גם של הפעלתן של סמכויות ענישה ומשמעת כלפי האסירים) מדרום לבאר שבע, בתפוסה של 800 אסירים. הצעת החוק הממשלתית נדונה באופן מזורז בוועדת הפנים של הכנסת, תוך דחייה כמעט גורפת של ההסתייגויות – העקרוניות והנקודתיות כאחד – שהגישו ארגוני זכויות האדם. החוק עבר להצבעה בכנסת לאחר שמתנגדים לחוק מבין חברי הקואליציה הוחלפו בחברים צייתנים, והחל ממרץ 2004 מתיר ספר החוקים של מדינת ישראל להקים בית סוהר פרטי. אך בכך לא תם המאבק: החטיבה לזכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים בר"ג, בראשות עו"ד אביב וסרמן, הגישה לבג"ץ עתירה – ראשונה מסוגה בעולם – שטענה כי החוק החדש אינו חוקתי, ועל כן יש לבטלו. הטיעון החוקתי המרכזי היה, בתמצית, שהפרטה מלאה של בתי הסוהר מהווה התפרקות אסורה של הרשות המבצעת, הממשלה, מסמכויותיה הגרעיניות והבסיסיות ביותר. ב-27.10 נערך הדיון בעתירה בפני השופטים בייניש, פרוקצ'יה וג'ובראן, ולאחר דיון מרתק החליטו השופטים לבקש מהמדינה לנסח, בתוך 60 יום, את עמדתה ביחס לגבולות החוקתיים של מדיניות ההפרטה. אמנם, הסיכויים שבית המשפט יקבל את העתירה ויבטל את החוק אינם גבוהים, ואולם החלטה זו – בדומה, בזמנו, לעתירת הארגונים החברתיים בעניין פגיעת הקיצוץ בקצבאות בקיום בכבוד – מעלה סוף-סוף את הסוגיה החשובה הזו – ואת שאלת ההפרטה של סמכויות שלטוניות בכלל – לדיון ציבורי נוקב. בעידן הניאו-ליברלי הפראי שבו אנו חיים, זהו הישג לא מבוטל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.