לגייר את תאצ’ר (חברה, גליון 8)

לגייר את תאצ’ר (חברה, גליון 8)

הביטוי "תאצ'ריזם" נשמע לא אחת בצמוד לדיון הציבורי האחרון על התכנית הכלכלית של הממשלה. בפי חלק מדובריה – בנימין נתניהו, יוסף לפיד, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר ואחרים – הוא משמש כדי לציין את מידת החיוב שבתכנית ואת הדוגמא הנחושה של 'גברת הברזל' שהצליחה 'לעשות סדר' בכלכלה הבריטית ולהביא לשגשוגה. בשורות הבאות ננסה לראות עד כמה התכנית הכלכלית והרטוריקה שאפפה אותה הן אכן תאצ'ריסטיות באופיין, וננסה לתהות לאן כל זה מוביל אותנו.

מרגארט תאצ'ר כיהנה כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979-1992. כהונתה התאפיינה בשילוב בין כלכלה "חופשית" (כל אחד מוזמן להותיר או להסיר את המרכאות), מדיניות פנים של 'חוק וסדר' ומדיניות חוץ לוחמנית (ששיאה היה, כמובן, מלחמת פוקלנד-מלוינאס). בעוד ששני היסודות האחרונים של גישתה מוכרים לכולנו, במידה זו או אחרת, מחיי היומיום שלנו, כדאי להבין מעט יותר לעומק את גישתה הכלכלית.

עיקרי האמונה התאצ'ריסטיים בישראל ובעמים

התפיסה התאצ'ריסטית היא האורתודוקסיה הכלכלית השלטת כבר 20 שנה, וככל דת גם לה יש עיקרי אמונה, גלויים וסמויים, הנגזרים האחד מהשני. בסוגריים מובא התרגום של עיקרים אלה לעברית עדכנית:

  • 'ממשלה קטנה' – היעדר אמון ביכולתה של הממשלה לנהל מערכות ציבוריות ואמונה יוקדת שאמנם אסור לה לעשות זאת ( "צריך לצמצם את המגזר הציבורי השמן" ).
  • מדיניות הפרטה מאסיבית הנובעת מאמונה שניהול עסקי הוא הפתרון המיטבי לשיפור השירותים הציבוריים השונים ( 'אל-על', חברת החשמל, 'מקורות', בתי-אבות, בתי-ספר… ).
  • עידוד המגזר העסקי שהוא המנוע שיזרים למשק הון – מקומי ובינלאומי, המנוע שיניע את גלגלי הצמיחה, שבהדרגה "תחלחל למטה", כך שכ-ו-ל-ם יהנו ממנה (הקדמת הרפורמה במס, כוונה להפחית משמעותית את מס החברות, אי-מיסוי ההון, החזרת התקרה על מס בריאות).
  • צמצום השירותים החברתיים כדי להשתחרר מ'המדינה האומנת' ומ"תרבות של תלות" (המשך קריעתה של רשת הביטחון הסוציאלי באמצעות קיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. בניסוחו של השר במשרד האוצר, מאיר שטרית, "אנשים הפסיקו לעבוד ועברו לחיות ב'תרבות של חלוקה'… [מטרתה של התכנית הכלכלית היא] להחזיר את ישראל לתרבות של עבודה". [הארץ, 9.5.2003]).
  • האלהת חופש הבחירה, שהוא בעצם חופש הבחירה המסחרי, על בסיס יכולת תשלום (העברת הדגש מן האזרח לצרכן שיהנה – כך מבטיחים לנו – מהפרטת המונופולים, או, כפי שאומר יאיר לפיד – "רק תבחר").
  • אמונה חזקה במריטוקרטיה – שלטון המוכשרים ( 'מי שרוצה – יכול', 'המעז – מצליח' ) – שממנה נגזר טיפול אינדיבידואלי – ולא מערכתי – בעוני (פריחת בתי התמחוי וחלוקת סנדוויצ'ים בבתי הספר. אך טבעי שבמצב כזה מועברים עודפיה של קרן של הביטוח הלאומי לפיתוח שירותי רווחה בקהילה לבתי תמחוי – 'חברה', גיליון 5, עמ' 26).
  • מאבק חסר-פשרות ב'קשיחויות המוסדיות' – אותן עלויות המייקרות את עלות העבודה בכך שהן מונעות מו"מ "חופשי" על שכר ועל תנאי עבודה; היעד העיקרי של מאבק זה הוא, כמובן, העבודה המאורגנת המונעת "גמישות" של שוק העבודה, גמישות שתבטיח יעילות מירבית (ניסיונותיו של נתניהו להגביל את השכר בחקיקה ונאומו הברוטאלי על רצונו לפגוע בזכות השביתה – "אתם רואים את השביתות הגדולות האחרונות… אם ההסתדרות תמשיך בטקטיקה הזו, אנחנו פשוט נשלול מהם את היכולת לשתק את המדינה" 15.5.2003; הצעת החוק של פורז להתנות שביתה בעריכת הצבעה בקרב חברי ארגון עובדים – כאילו חברי הכנסת מתייעצים בציבור לפני כל הצבעה – הצעה שהועתקה מתאצ'ר כמעט מילה במילה).
  • דה-לגיטימציה לאיגודים המקצועיים שהם 'האויב מבפנים' (ומי ששומע כאן הד ל"פשע המאורגן" – כינויה של השביתה בפיו של שר המשפטים – שומע טוב);
  • צמצום הדרגתי של שירותים אוניברסליים ו"חינמיים" ומעבר שלהם אל שוק הסחורות ( התרת השר"פ, הקצאת מימון לבתי-ספר "ייחודיים", הרחבת "האוטונומיה הניהולית", שפועלת כמובן לטובת בתי הספר החזקים שיוכלו למשוך אליהם חסויות ופרסומות… )
  • הדרת ה'אחר' מסדר העדיפויות הלאומי (קיצוץ בקצבאות הנכים, הנשים החד-הוריות, המובטלים, פגיעה באוכלוסיות העניות – הערבית והחרדית, הפרטת בתי הסוהר הפוגעת באסירים…).

אז מה מחכה לנו?

"שגשוגו" של המשק הבריטי, הושג, איפוא, באמצעות שבירת הסולידריות החברתית, הסגתה לאחור של מדינת הרווחה, ריסוק האיגודים המקצועיים, ערעור הביטחון התעסוקתי של העובדים ו"מישמועם" באמצעות שוט האבטלה (חישבו לרגע עד כמה מצב של אבטלה המונית משרת מעסיקים), חלוקה מחדש של העושר והרחבת הפערים…

מה עוד מחכה לנו? אם נמשיך בדרך התאצ'ריסטית האופקים אכן נראים מלהיבים: חיזוק המשטרה בצירוף חקיקה שתסמיך אותה להגביל את חופש התנועה וההתארגנות של עובדים; פיזור אלים של הפגנות עובדים; צמצום הדמוקרטיה ההשתתפותית המקומית; גידול דרמטי באוכלוסית בתי הכלא; גידול בשחיתות הפוליטית; ואולי, מי יודע, גם "מס גולגולת". בהקשר זה, כדאי לזכור שמהלך זה היה ה"קש" ששבירתו בישרה את תחילת נפילתה של תאצ'ר (אם כי גם יורשיה, לרבות בלייר, לא סטו באופן ניכר ממורשתה).

יתכן שכדאי לנסות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *