חוקי הכלכלה האמיתיים – חוק מס’ 2: מוטב גרעון טוב על פני עודף רע

חוקי הכלכלה האמיתיים – חוק מס’ 2: מוטב גרעון טוב על פני עודף רע

מאת: ז'אק ז'נראותרגום: עופר סיטבון | עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון
המאמר המופיע כאן הוא עיבוד מקוצר למאמרו של פרופ' ז'אק ז'נראו (Jacques Genereux), מן המכון ללימודים פוליטיים בפאריס, שהתפרסם בכתב העת הצרפתי 'אלטרנטיבות כלכליות' ("Alternatives Economiques") במאי 2002. בסדרת מאמרים מוצגת בכתב-עת זה ביקורת על הנחות מקובלות בתיאוריה הכלכלית הליבראלית. ככתוב בדברי המבוא לסידרה כולה: "דומה שההתיחסות הגוברת ל'חוקי הכלכלה' בדיון הציבורי משמשת כמעט באופן בלעדי לשם קידומן של כמה דוגמות של המחשבה הליברלית. אופן ההצגה הפשטני של דוגמות אלה הופך אותן לקריקטורה […]. במסגרת סדרת מאמרים זו, נבקש לזהות את מכלול האמונות על תוצאות הניתוח הכלכלי, שאמצעי התקשורת והשיח הפוליטי נטעו בהדרגה בדעת הקהל. כל אחת מהסוגיות שתידון תבקש להראות רק את מה שהניתוח הכלכלי אומר באמת, את מה שהוא אינו אומר ואת מה שאין לו מה לומר לגביו. […] חיפוש אחר החוקים ה'אמיתיים' של הכלכלה משמעותו, איפוא, הסרת האיפור מן השיח הכלכלי, לשם זיהוי המקור האמיתי של הצווים השולטים על היחסים החברתיים."

הכל יודעים שעלייה באבטלה היא עניין מצער ושחידוש הצמיחה מהווה בשורה טובה, האם אין זה ברור באותה מידה שיש לברך על עודף במאזן המסחרי ולחשוש מפני התרחבות הגרעון התקציבי? העודף במאזן המסחרי (ההפרש בין היצוא ליבוא) נתפס כסימן לתחרותיות של המשק ברמה הבינלאומית, בעוד הגרעון התקציבי (הפער בין הכנסות המדינה והוצאותיה) נתפס כעדות לניהול גרוע. ואולם, לתפיסות אלו – שהפכו אט-אט לדוגמה של השיח הכביכול "תקין כלכלית" – אין שום ביסוס תיאורטי או אמפירי.

מדוע טעויות השיפוט הללו בכל זאת פולשות לשיח הציבורי ולחדשות הכלכליות מבלי להתקל בהתנגדות? משום שהן נתפסות כבעלות הגיון עממי; האין זה ברור שבמסגרת של חליפין עדיף להיות בצד הנהנה, להרוויח מכך יותר מאשר פחות? יחי העודף המסחרי, אם כן! באותו אופן, כולם יודעים שאדם אינו יכול לחיות "מעבר לאמצעיו", מבלי להגיע, בסופו של דבר, לפשיטת רגל. בוז לגרעון התקציבי שממשכן את עתידנו! אלא שהגיגים העולים בשיחת חולין אינם יוצרים טיעון טוב, וההגיון האמיתי אינו תמיד זה האינטואיטיבי.

עודף מסחרי = עושר ? לא בהכרח

הכלכלנים הראשונים (המרקנטיליסטים של המאות ה-16 וה-17) שיבחו את העודף המסחרי והמליצו לשליטים לנקוט מדיניות מסחרית אקטיבית התומכת בייצוא והמגבילה את הייבוא. הם טענו שהעודף המסחרי יעשיר את המדינה בהבטיחו כניסת זהב רב יותר מאשר יציאתו. בסופו של דבר, הם הכירו בטעותם. המטבע אינו העושר, אלא האמצעי להתפשטות העושר. הגדלת כמויות הזהב ללא הגדלת הנכסים והשירותים הפנויים במדינה מובילה רק להעלאת מחירים. העושר גדל רק כאשר האוכלוסייה נהנית מכמות רבה יותר של נכסים ושל שירותים זמינים.

מנקודת הראות הזו, העודף המסחרי נתפס דווקא כסוג של התרוששות, משום שהוא כרוך ביציאה מובהקת של נכסים לחו"ל. מדינה שהיא ענייה מדי מכדי לנצל באופן מלא עבור עצמה משאבים מבוקשים על-ידי אומות עשירות יותר יכולה בהחלט להיות במצב של עודף מבני בסחר החליפין המסחרי שלה. העודף המסחרי יכול גם לשקף מיתון (או צמיחה נמוכה יחסית למדינות אחרות) שפוגע קשות בייבוא. ולהיפך: גרעון מסחרי יכול לנבוע מצמיחה כלכלית מהירה שמעודדת את הייבוא. בקרב המדינות התעשייתיות הגדולות, לארה"ב, אשר זוכה לשבחים רבים על הדינמיות של הפעילות ושל התעסוקה במהלך 20 השנים האחרונות, יש את הגרעון המסחרי המתמשך ביותר.

על הקשר החיובי בין מטבע זמין, אשראי זול וייצור

מאחורי הטעות הראשונית של המרקנטיליסטים הסתתרה, עם זאת, אינטואיציה נכונה, שהועלתה מאוחר יותר על נס על-ידי הכלכלן ומדען החברה האנגלי ג'ון מיינארד קיינס: אכן ישנה השפעה חיובית של המטבע על הייצור. כפי שהראה ויליאם פטי כבר ב-1690, ההיצע הגדול של זהב החל מוריד את עלות האשראי (גובה הריבית), דבר המעודד את ההשקעות, ולכן גם את הייצור ואת התעסוקה. אולם אין צורך בעודף מסחרי על מנת לחזק את ההבנה שכלכלה צומחת מחייבת מדיניות מוניטרית מרחיבה ואשראי זול.

הבה נניח שספרד, פורטוגל ואנגליה היו מבינות עקרונות אלו, והחל מן המאה ה-15 הן היו משתמשות בשטרות שהונפקו בבנקים. התפתחות האשראי הפנימי והורדת גובה הריבית היו אז אפשריים ללא צורך בביזת הזהב של 'העולם החדש' ובהשמדת העמים האמריקאיים. הבה נניח גם שעמי אמריקה היו מסכימים לקבל פזטות או לירות כאמצעי תשלום; האירופאים היו משתלטים אז, מבלי לירות ירייה אחת, על התבלינים, על היהלומים, על הכותנה ועל שאר המשאבים שבהם חשקו.

ואולם אגדה דמיונית שכזו כלל לא עלתה על דעתן של האליטות האירופיות. ראשית, הן לא הכירו בהשפעות המועילות של האשראי, אליו הם התייחסו כאל גניבה או מעשה רמייה. שנית, הן תפסו את העולם ואת המשאבים שבו כחלל סגור ונטול יכולת צמיחה. על פי תפיסה זו, עושרה של מדינה אחת, כמו שטחה, יכול לבוא רק על חשבונה של מדינה אחרת. בעולם קפוא כזה של מחסור אבסולוטי, בני האדם והאומות מצויים בתחרות על אותו משאב, ולא בסינרגיה המגדילה למעשה את סך המוצרים; הם מתחרים זה בזה ולא משלימים זה את זה. מכאן נובעת תפיסה מלחמתית של הכלכלה: לכבוש יותר שווקים (שטחים) כדי להפיק מהם משאבים, על חשבונם של אחרים.

כשהמסחר פגש את התעשייה – עד שהפולחן פגש את החרדה
על אותו בסיס של קוצר ראות, יצרו כלכלני סוף המאה ה-19 את תופעת החרדה מפני הגרעונות הציבוריים.

עד ל'שפל הגדול' שהתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20, לא נערך דיון אמיתי בשאלה הזו. החשיבה האורתודוקסית גזרה גזירה שווה בין ניהול הכספים הציבוריים לבין ניהול תקציב משפחתי זהיר. הרעיון היה פשוט: אדם, ארגון או עם הגון, משתדל שלא לחיות מעבר לאמצעיו, ואף לחסוך למען העתיד וכדי להתחסן מפני הפתעות רעות. השלכותיה של תפיסה בעייתית זו הן חמורות במיוחד בזמן מיתון: המיתון גורר לירידה בהכנסות ממיסים, ולכן יוצר גירעון תקציבי; הממשלה מנסה להחזיר את האיזון התקציבי באמצעות קיצוץ בהוצאותיה ו/או העלאת מיסים, אך בכך היא רק מעמיקה את המיתון. פולחן האיזון התקציבי מתגבר והחרדות גדלות.

מדינאות ומהפכות מדעיות

כאמור, 'השפל הגדול' חייב ויתור על "פולחנים" לשם התמודדות עם "חרדות". מי שמזוהים, ובצדק, עם התמודדות רצינית עם תופעת המיתון העמוק, הם בעיקר הנשיא רוזוולט בארצות הברית והכלכלן קיינס באנגליה.

רוזוולט פשוט הדפיס כסף, הגדיל את הגרעון, הוביל את ממשלתו להתערב בכלכלה ועודד את הציבור להוציא וליזום (ה'ניו דיל'). קיינס עשה סדר באינטואיציות נכונות של אחדים מקודמיו [ביניהם מאלתוס שחי כמאה שנים לפניו], שפשוט נזנחו. בשנת 1936 הוא הצליח להוכיח שהמדיניות הגרועה ביותר משלבת 'ייבוש' של ההון הנזיל ושל הוצאות הציבוריות במדינה שכלכלתה מצויה במשבר. קיינס הסביר שהדרך להתמודד עם הנסיגה בהכנסות ועם הירידה בביקוש, היא הורדת המיסים והעלאת ההוצאה הציבורית. בקיצור, קיינס הסביר בזמן שרוזוולט ביצע: במצב של מיתון, תפקידה של המדינה הוא לנהל מדיניות כלכלית של גרעון מודע. מאז שנות ה-40, כל העולם יודע זאת וכל הממשלות נוקטות אמנם מדיניות גרעונית , לרבות ממשלות אשר דוחות את הקיינסיאניזם באופן רשמי (כמו ממשליהם של רייגן, מייג'ור ובוש).

בחזרה לפולחנים ולחרדות 'הניאו-קלאסיות'

מאז שנות ה-60 החלו לפתח 'המוניטאריסטים' מתקפת-נגד עזה. ההיפותזה הניאו-קלאסית היתה שההוצאה הציבורית יוצרת 'אפקט מקפיא' על ההוצאה הפרטית. קו הטיעון היה כזה: כאשר המדינה לווה בשוק הפיננסי, היא מצמצמת את האשראי הזמין ומעלה את גובה הריבית, דבר שפוגע בהשקעות. יתכן שבטווח הקצר יהיו לגרעון השפעות חיוביות על הפעילות, אולם בסוף התהליך, התוספת בייצור תתקזז בצניחת ההשקעות הפרטיות. דבר זה יוביל לכך שהכלכלה תימצא עם תוצר פנימי ללא שינוי, הלחצים על הביקוש ייצרו אינפלציה והמדינה תיאלץ להעלות מיסים כדי לממן את חובותיה.

בשנות ה-70 וה-80, שללו הניאו-קלאסיים אפילו את הטענה שלגרעון התקציבי יש השפעה חיובית בטווח הקצר, וזאת בשל הפעולות הרציונליות של הגורמים הפרטיים. הללו יודעים שלגרעון לא תהיה השפעה מובהקת על העושר הלאומי ושהנדיבות הנוכחית של המדינה תתורגם, בסופו של דבר, למיסים נוספים. ולכן, מרגע שיוכרז על הרחבת הגרעון, יצמצמו הגורמים הפרטיים את הוצאותיהם כדי להתכונן למיסים שיבואו. מכאן, שצמצום ההוצאה הפרטית על-ידי הגרעון התקציבי הוא מיידי.

מסקנתה של התיאוריה על הפעולות הרציונליות היא טאוטולוגיה טהורה. מודל זה יוצא מתוך הנחות בדבר מצב של שיווי משקל ותעסוקה מלאה, שבהן אין שום מיתון בפעילות ולכן אין שום צורך לעודדה. לאחר מכן, הוא מצליח להוכיח באמצעות משוואות מתמטיות, שהרחבת הגרעון אינה יעילה במקרה כזה. זהו אכן גילוי!! אפשר באותה מידה לומר שקיבה שהתמלאה עלולה להיפגע אם יוחדר לתוכה קילוגרם של נקניק. וביתר רצינות: אין אישוש אמפירי להיפותזה בדבר צמצום של ההוצאה הפרטית על-ידי ההוצאה הציבורית, וקל גם להסביר זאת. הרחבת גרעון מתרחשת בדרך-כלל במצב שבו משקי הבית והעסקים מצמצמים את הוצאותיהם: במצב כזה אין מחסור באשראי כי אם מחסור בהשקעות. כאשר המדינה לווה את הכספים שהגורמים הפרטיים אינם מעזים להשקיע, היא אינה שוללת מהם דבר: היא פשוט ממשיכה את מה שהם לא עשו. ההוצאות הציבוריות אינן תחליף להוצאות הפרטיות, אלא הן השלמות חיוניות שלהן, וזאת משני היבטים: ראשית, הן מבטיחות את ייצורם של נכסים ציבוריים (חינוך, משפט, תחבורה, בטחון) ושל תשתיות שבלעדיהן שום פעילות פרטית לא תשגשג; שנית, הן מזריקות דם חדש לסחר החליפין היגע.

ומה עם האינטואיציה של 'עקרת הבית'?

כן, יאמרו לנו, אבל האם המדינה יכולה לחיות מעבר לאמצעיה, על-ידי כך שהיא תוציא כספים מעבר להכנסותיה?!
כן. כמובן שכן. כפי שכולם עושים, ולמשך זמן רב, גם אם לא לנצח. באופן כללי, המגזר העסקי חי מעבר לאמצעיו באופן קבוע, מן הטעם הפשוט – והטוב – שהוא יוצר חלק ניכר מן ההשקעות, בעוד שהחסכון מצוי בעיקר בידי משקי הבית: לפיכך, הוא מצוי באופן כללי ומבני במצב גרעוני ולווה.

שום כלכלן הרי לא יהין לטעון, שיש לכפות על החברות המסחריות 'יציבות' וחזרה לאיזון תקציבי. מדוע, איפוא, לנקוט קו טיעון שונה בנוגע לתקציבים הציבוריים? הללו יכולים להיות גרעוניים ללא סכנה, כאשר החוב הציבורי משמש למימון נכסים ציבוריים חיוניים, שהשפעתם החיובית על הצמיחה תגרום, בסופו של דבר, להכנסות פיסקליות שיאפשרו החזר של האשראי החוזי. דווקא האמריקאים מספקים לכך דוגמא מובהקת: מאז שנות ה-80 יודעת ארה"ב תקופה ארוכה מאוד של גרעון תקציבי, אשר מלווה את הפעילות הכלכלית ותומך בה, והמהווה את אחד המרכיבים היוצרים איזון תקציבי וצמיחה לטווח ארוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.