חוקי הכלכלה האמיתיים – חוק מס’ 5: רק בני האדם הם מקור לעושר

חוקי הכלכלה האמיתיים – חוק מס’ 5: רק בני האדם הם מקור לעושר

כתב: ז'אק ז'נראו

תרגום: עופר סיטבון | עיבוד: עופר סיטבון ויפתח גולדמן
המאמר המופיע כאן הוא עיבוד מקוצר למאמרו של פרופ' ז'אק ז'נראו (Jacques Genereux), מן המכון ללימודים פוליטיים בפאריס, שהתפרסם בכתב העת הצרפתי 'אלטרנטיבות כלכליות' ( Alternatives Economiques ) במאי 2002. בסדרת מאמרים מוצגת בכתב-עת זה ביקורת על הנחות מקובלות בתיאוריה הכלכלית הליבראלית. ככתוב בדברי המבוא לסידרה כולה: "דומה שההתיחסות הגוברת ל'חוקי הכלכלה' בדיון הציבורי משמשת כמעט באופן בלעדי לשם קידומן של כמה דוגמות של המחשבה הליברלית. אופן ההצגה הפשטני של דוגמות אלה הופך אותן לקריקטורה […]. במסגרת סדרת מאמרים זו, נבקש לזהות את מכלול האמונות על תוצאות הניתוח הכלכלי, שאמצעי התקשורת והשיח הפוליטי נטעו בהדרגה בדעת הקהל. כל אחת מהסוגיות שתידון תבקש להראות רק את מה שהניתוח הכלכלי אומר באמת, את מה שהוא אינו אומר ואת מה שאין לו מה לומר לגביו. […] חיפוש אחר החוקים ה'אמיתיים' של הכלכלה משמעותו, איפוא, הסרת האיפור מן השיח הכלכלי, לשם זיהוי המקור האמיתי של הצווים השולטים על היחסים החברתיים."
"אף פעם אין לחשוש מכך שיהיו יותר מדי אזרחים, משום שרק בני האדם הם המקור לעושר ולכוח", כתב ז'אן בודין בשנת 1577, וביטא חדות תפיסה ייחודית בתקופה שבה בילבלו לרוב בין עושרה של הממלכה לבין כמות הזהב שצבר המלך. עם זאת, החל מן המאה השמונה-עשרה, חזרו הכלכלנים הקלאסיים אל האינטואיציה של בודין והעמידו את בני האדם, את עבודתם ואת כישוריהם, בליבו של כל מחקר אודות "הטבע והסיבות של עושר העמים" (אם להשתמש בכותרת חיבורו המפורסם של אדם סמית מ-1776).

אמור מעתה, "רק בני האדם הם המקור לעושר". פסוק זה ניתן לפירוש כפול: האחד – פעולת בני האדם היא המקור היוצר את העושר; השני – העושר במהותו אינו אלא איכות חייהם של בני האדם. וכך, כבר מראשיתה, ייחדה הכלכלה הפוליטית לאדם תפקיד מרכזי אך דו-ערכי: האדם כגורם הייצור וכמטרתו, כמכשיר וכתכלית.

שאלת מהותו של העושר מעולם לא נדונה ברצינות. תמיד היה ברור שזוהי מטרת הפיתוח הכלכלי. בסוף המאה ה-19 אימצו הכלכלנים השקפה תועלתנית וסובייקטיבית של הערך – כל מה שבני האדם רואים כמועיל הוא בעל ערך, ולכן מהווה מקור לעושר. ברם, במקום לפתור את השאלה הפילוסופית, המוסרית, הפוליטית של מהות העושר, היא הוסטה הצידה מן הדיון הכלכלי והשיח המדעי.

ברם, "תכנית עבודה" זו יכלה להשתמש רק במשתנים כמותיים, ולכן, התמקדה בעושר שניתן למודדו באמצעות מחיר, במקום לנסות ולבנות כלי ניתוח חדשים, המותאמים לאופיו האנושי, הרבגוני, של העושר. כך נוצר פער גדול בין ה"עושר" הכמותי לבין האושר האנושי. באורח פרדוקסאלי, הניתוח הכלכלי אסר על עצמו לחקור את מה שהגדיר כמטרתו: אושרם של בני האדם, כשברור לחלוטין שלא ניתן לצמצמו אושר לצבירה של מוצרים בעלי תג מחיר. רק בשנות התשעים של המאה העשרים החלו כלכלנים להעריך את נזקיה של מגמה זו, ולחדש את הדיון על מטרותיו האנושיות של הפיתוח הכלכלי. אבל הרבה לפני שחזרו לעסוק באדם כמטרת הייצור, נתגלו קשיים במחקר הכלכלי אודות האדם כגורם הייצור.

בני-אדם – מכשול בדרכה של הכלכלה

הכלכלנים הקלאסיים ראו ביעילות העבודה מנוע חיוני של הצמיחה. עם זאת, הם סברו שהריבוי הדמוגרפי (כלומר: גידול מתמיד של כוח העבודה) חורץ את גורלה של הצמיחה לשבט, שכן הוא מחייב לעבד קרקעות פחות ופחות פוריות, עלות מצרכי המזון עולה, מה שמחייב את התעשיינים להעלות את שכר העובדים; הרווחים נמסים, ועימם גם ההשקעה החיונית לצמיחה. ככל שכוח העבודה גדל, כך צונחים הרווחים, ההשקעה, ובעקבותיהם גם הצמיחה.

גישה זו לא הביאה בחשבון את ההתקדמות יוצאת הדופן של הייצור, שבמהלך שתי המאות האחרונות איפשרה את המשך הצמיחה. הנס הזה ייוחס לקדמה הטכנולוגית, שצורפה בניתוח הכלכלי מאז אמצע שנות החמישים לשני גורמי הייצור המסורתיים (העבודה וההון). אך ההיה זה הסבר לצמיחה המתמדת, או פשוט הודאה בבורותנו?

מחקרים סטטיסטיים רבים הראו שלא ניתן להסביר את שיעורי הצמיחה רק באמצעות גידול הון המניות וכמות העבודה. בין 40% ל-70% מהצמיחה נותר לא מוסבר במימדים אלה. ניתן לפרש נתון זה באופנים שונים, אבל, אם הכל נובע רק מהקדמה הטכנולוגית, אפשר היה לצפות שהפצת הידע תוביל את כל המדינות לתהליך דומה של פיתוח כלכלי. ברם, במחצית השנייה של המאה ה-20 היינו עדים דווקא להמשך הפערים בין מדינות ה"צפון", החדשות והישנות, לבין מדינות ה"דרום", ואף להעמקתם.

הפסימיזם הכלכלי, הקשור לריבוי הדמוגרפי, הופיע שוב בשנות ה-50, בהתייחס ל"התפוצצות האוכלוסין" במדינות ה"דרום". ואכן, נראה היה שאוכלוסיה גדולה מדי שוחקת את עושרה של אומה במקום לתמרץ אותו: הוצאות החינוך, הבריאות והדיור שואבות את מרבית ההכנסה הלאומית ומונעות את התהוותו של חיסכון מספק שיממן השקעות יצרניות. עלויות האדם חוסמות, איפוא, את הפיתוח.

אבל הניסיונות המוצלחים של יציאה מעוני במאה ה-20, בפרט באסיה, אינם מאששים פסימיזם זה. הירידה בילודה היתה במקרים אלה תוצאה של הפיתוח ולא תנאי מוקדם לו. יתרה מזו, ניתן להשוות בין הצלחתן של מדינות חסרות משאבים טבעיים (קוריאה, טיוואן) לבין כשלונן של מדינות עשירות (אלג'יריה, הודו). נראה כי הגורמים המכריעים היו החינוך, היציבות הפוליטית, הלכידות החברתית. בקיצור, בדיון אודות גורמי הצמיחה יש להביא בחשבון את איכות ההתגייסות האנושית בתהליכי הייצור.

העובדים כ'חומר גלם' או כ'הון אנושי'

דבר זה נעשה, באופן חלקי, באמצעות מושג "ההון האנושי" שהחדירו תיאודור שולץ וג'ייקוב מינצר בשנת 1958 לשיח הכלכלי. הכוונה היא לאיכויות, לרמת ההכשרה, לידיעות ולמיומנויות המולדות או הנרכשות, ואשר תורמות ליכולת הייצור. טעותם של הכלכלנים עד אז היתה להתייחס אל העבודה כאל מעין "חומר גלם" המתכלה בתהליך הייצור, בעוד שעבור הפירמה, כמו עבור האומה, האדם הוא הון, כלומר – נכס בר-קיימא שיכול להשתבח ושניתן להשקיע בו. רעיון זה משנה את התפיסה של מדיניות הפיתוח: ברמה הלאומית, הוצאות הבריאות והחינוך אינן נחשבות עוד כ"הוצאות תפעול" המגבילות את יכולת החיסכון וההשקעה; הן מהוות השקעה בהון אנושי שמאפשר פיתוח עתידי.

תובנה זו ביחס להון האנושי היתה נכונה גם ביחס לפירמות. ההכרח להשיג שיתוף-פעולה מצד עובדיהן, ההון האנושי שלהן, ולפתח את רמתם הפך מזה זמן רב למובן מאליו עבור. כבר מהמאה ה-19 התבטא הדבר בצורות שונות של פטרנליזם, שהושלמו במאה ה-20 (בארצות המערב) על-ידי 'האמנה החברתית' ברוחו של התעשיין הנרי פורד: העלאה משמעותית בשכר, ולכן גם בכוח הקנייה של השכירים (שפיתח, בתורו, את שוק צריכת ההמונים), בתמורה לכפיפות צייתנית של העובדים למנהלים.

בתחילת שנות ה-70 הובילה הקידמה הטכנולוגית לשינוי נוסף ביחס לגורם האנושי. מכיוון שהמשימות הבסיסיות הועברו לידי רובוטים, או שיוצאו למפעלים במדינות ה"דרום", נזקקו הפירמות במערב לכוח עבודה נייד יותר, היכול להסתגל לתכניות ייצור מורכבות יותר, העונות לביקושים תובעניים ומגוונים יותר. לשם כך, לא היה די עוד בשיתוף פעולה המתבטא בביצוע משימה פשוטה שניתנת לבדיקה מיידית על-ידי מנהל העבודה – היה צורך ליצור אצל העובד רצון אמיתי לשתף פעולה. מכאן העיסוק הגובר ב'ניהול משאבי אנוש', ב'מעורבות השכירים', ב'תרבות הפירמה' ועוד. כך ניתן היה לדבר על פירמה מסוג חדש, שבה הייצור הופך להרפתקה אנושית קולקטיבית שהצלחתה מבוססת על המחוייבות של כל אחד לפרוייקט משותף.

טובת העובדים – אמצעי או מטרה?

ההלם החברתי של סוף המאה ה-20 היה ברוטאלי. במהלך שנות ה-80 וה-90 התחולל שוב שינוי, והופיעה תצורת-פירמה חדשה: זו שבה דרישות הרווחיות הפיננסית והלחץ התחרותי הופכים את ההרפתקה האנושית הקולקטיבית למלחמת קיום מתמדת, שבה אימת הפיטורין מארגנת מחדש את יחסי העבודה ו"ממשמעת" את העובדים.

כדי להבין את המעבר הכמעט מיידי מפטרנליזם להתנהגות ברוטלית, יש לעמוד על השפעות המהפכה הטכנולוגית (המיחשוב) והמהפכה הפוליטית (הליברליזציה העולמית) שייצרו חברה תחרותית לחלוטין, שחלק מחבריה הפכו למיותרים בדרך לעולם השפע. חשוב להדגיש – דבר לא השתנה בהגיון המניע את הפירמה – הגדלת הרווחים – הכל נמדד על-פי יכולתו לתרום או להפריע לכך. רק הנסיבות השתנו, ועימן האופי שבו מיושם הגיון זה.

המעבר מעבודה כסחורה רגילה להון האנושי אינו משנה את ההתייחסות לאדם כאל גורם ייצור (ולא כאל מטרתו): לכל היותר, העובד נתפס כמכונה אנושית. טובת העובד אינה דבר רצוי כשלעצמו, אלא השקעה חיונית של הפירמה לשם התמודדות טובה יותר במסגרת התחרות. תשומת הלב המופנית אל האדם כמכשיר תלויה, איפוא, לחלוטין במטרה: המלחמה הכלכלית. היא אינה בודקת האם בני האדם מאושרים במלחמה.

אולם יש לזכור שבמדינה מודרנית, האנשים אינם רק 'עובדים שכירים' אלא גם 'אזרחים': קהיליית האזרחים ונבחריה צריכים, איפוא, לקדם את שאר מימדי העושר האנושי המוזנחים בתהליך הכלכלי (מימדים משפחתיים, תרבותיים, קהילתיים ופוליטיים). בלי פעולה מאזנת כזו, ישמר (ואף יתרחב) הפער שבין "עושר" סחורתי ההולך וגדל, לבין אושר אנושי ההולך ומתרחק. יתכן שגם הכלכלנים צריכים, סוף-סוף, להתגבר על מדע האמצעים האובייקטיבי שלהם, ולחשוב מחדש על התכליות של הכלכלה. ב'אליס בארץ הפלאות' מסביר חתול הצ'שייר, שאי אפשר להורות לאדם את הדרך בטרם אמר לאן ברצונו להגיע. דומה שהכלכלנים בני זמננו שכחו את הכלל הזה: הם מסבירים לנו היטב את הדרך למקום שספק אם ברצוננו להיות בו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.