קצת הצטבר אצלי בזמן האחרון: הרהורי כפירה ממסדיים בארה”ב על פירות הגלובליזציה. ביקורת מוחצת על הטרנד החדש אצל השמרנים האמריקאים (בקרוב אצלנו?), שמערערים על עצם הלגיטימיות של מיסוי פרוגרסיבי. לבייב, לידיעתך – תמורת 82 דולאר ליום, אפשר לקבל תא 5 כוכבים בכלא הקליפורני (הפרטי, מן הסתם). ובינתיים, באיראן – מישהו אמר מחלוקת פנימית? להיסטוריונים שבינינו – אוסף הנאומים הגדולים של המאה ה-20. זליגת המאבק בין סין לארה”ב גם למוסדות הכלכלה הגלובלית. ולבסוף כאן יש תרגום אינטרנטי סביר של מאמר…
מעת לעת נהגה המשטרה, יחד עם מס הכנסה, לפשוט על מכוני ליווי ובתי בושת בתל-אביב ולהחרים משם את הכסף שהצטבר בקופות. ישבו בעלי המכונים על המדוכה ולבסוף מצאו פתרון לבעיה: הלקוח יקנה כרטיסיה במחיר מוזל, ובכל ביקור ינקבו לו בקופה, כמו באוטובוס. כך ייהנו הלקוחות מהנחה במחיר, והסוחרים יבטיחו את נאמנות הלקוחות, ובעיקר יגנו על הכנסותיהם מפני הידיים הארוכות של מס הכנסה. "כרטיסיה כזו היא פטנט ישראלי ייחודי", מספרת עו"ד נעמי לבנקרון, היועצת המשפטית של ארגון "מוקד סיוע לעובדים זרים"…
ב”דה מארקר” היה ראיון מרתק עם יואל ליפשיץ, סמנכ”ל קופות חולים במשרד הבריאות. הנה פנינה אחת: “מה עדיף, שלאף אחד לא יהיו תרופות?” אומר ליפשיץ. “האם אנחנו אמורים לפעול לפי שיטה סוציאליסטית מלאה, הכל או לא כלום? בסופו של דבר זו שאלה של פילוסופיה. אפשר להגיד שבזה שאתה מאפשר לקופות החולים להכניס לביטוחים המשלימים שלהן תרופות מצילות חיים אתה פוגע בעניים, אבל מצד שני אפשר גם לומר שכך אתה מקרב 70% מהאוכלוסייה לתרופות שהמדינה החליטה במודע לא לספק בשנים הקרובות…
"הפראקסיס המהפכני של החיים הפוליטיים נמצא בסתירה חותכת לתיאוריה שלהם." (קארל מארקס, "לשאלת היהודים" מבחר כתבים פוליטיים (עורך אברהם יסעור, 1983), 112) ביקור בהייד פארק בלונדון הוא, ללא ספק, קוריוז חינני: התייר המשועשע נתקל ב אוראטורים מחוננים הנושאים נאומים חוצבי להבות ממרומי הספסל שלהם. אלא שדוגמא זו ממחישה את חוסר-הרלוונטיות הכרוך במימוש ערטילאי של הזכות לחופש הביטוי בדמוקרטית ההמונים המודרנית. הדיון הציבורי עבר מכיכר העיר, כבימי הדמוקרטיה האתונאית, אל אמצעי התקשורת. כפי שכתב אהרן ברק, לתקשורת המודרנית יש כיום…