פרטי: האם תיתכן אחריות חברתית של תאגידים? (כל העיר – 17.11.2006)

פרטי: האם תיתכן אחריות חברתית של תאגידים? (כל העיר – 17.11.2006)

כאשר עוצמתם של תאגידים גדולה מזו של מדינות, ואפילו פונקציות שלטוניות מופרטות לידיהם, יש לגבש כלים משפטיים שימנעו מהם לרמוס את זכויות האדם ולפגוע אנושות בסביבה

בסרט הקנדי המצוין "התאגיד" עורכים יוצרי הסרט ניתוח פסיכולוגי למוסד התאגיד. מסקנת האבחנה היא שהתאגיד המודרני הוא פסיכופט, לא פחות. הסיבה: מדובר בגוף חסר עכבות מוסריות, שאך ורק הרצון למקסם את רווחיהם של בעלי המניות מניע אותו, והוא אף מרבה לגלגל על הציבור עלויות שונות של פעילותו (למשל, לייצר במפעל הגורם זיהום אוויר שעלותו ונזקיו מגולגלים על הציבור). כפי שאומר בסרט מייקל מור, "אצל החבר'ה האלה אין דבר כזה, 'מספיק'". תיאבון זה, בלתי ניתן להשבעה, מביא לניצול יתר הן של בני-אדם והן של הסביבה, ומעורר את השאלה כיצד בכל זאת ניתן להשיג אחריותיות (accountability) אפקטיבית מצד התאגידים.

לפני כמה שבועות פסק נשיא בית~המשפט העליון הפורש, אהרן ברק, כי גם תאגידים נהנים מהגנתו של חוק-יסוד: כבור האדם וחירותו. החוק המקנה זכויות יסוד כמו חופש הביטוי, זכות הקניין או הזכות לפרטיות. פסק הדין אינו מפתיע אולי מבחינת הדוקטרינה המשפטית הקיימת, אך הוא מבליט את הצורך לחשוב מחדש על הנחות היסוד ביחס למקומו של התאגיד בחברה המודרנית לא רק מבחינת זכויותיו, אלא גם מבחינת חובותיו והמגבלות שיש להטיל עליו.

המחשבה הליברלית הקלאסית גרסה כי זכויות האדם מיועדות להגן על היחיד מפני המדינה רבת העוצמה. ואולם, כיום, כאשר עוצמתם של תאגידים רבים גדולה מזו של מדינות (51 מבין מאה הכלכלות הגדולות בעולם הן של תאגידים; 49 הנותרות הן של מדינות); כאשר תאגידים רבים, גם בישראל, ממלאים פונקציות שלטוניות שהופרטו (בתי~סוהר, תשתיות, רווחה וכו'); וכאשר הפוטנציאל שלהם לפגוע בזכויות האדם ובאיכות הסביבה מתממש באופן תדיר, מתעוררת ביתר שאת דווקא שאלת החובות, ולא הזכויות, שיש להטיל על תאגידים. יותר ויותר מתחוור כי כדי להגן באופן אפקטיבי על זכויות האדם, אין חשיבות רבה לשאלה אם הגוף שמפניו יש להתגונן הוא פרטי או ציבורי _ אם הוא אדם, תאגיד או רשות שלטונית זו או אחרת.

הדיון בשאלה זו הוא גלגול עכשווי של מחלוקת עמוקה ביחס לאופיו ולמטרתו של התאגיד, הקיימת בתיאוריה התאגידית כבר עשורים רבים. הגישה האחת, הרווחת יותר, רואה את התאגיד כמוסד כלכלי גרידא וכאוסף של חוזים בין בעלי המניות. גישה זו מבטאת עמדה כלכלית שמרנית, שאותה תימצת היטב מילטון פרידמן, שאמר כי האחריות החברתית היחידה של התאגיד היא מקסום רווחיו. הגישה השנייה, הפרוגרסיבית יותר, מתייחסת אל התאגיד כאל מוסד שיש לו גם אופי חברתי-ציבורי (בהקשר זה, כדאי לזכור שהתאגיד המודרני הופיע באמצע המאה ה~19 בארה"ב כהתאגדות של אנשים שקיבלו צ'ארטר מדינתי לשם ביצוע עבודות ציבוריות. כך נבנו למשל מסילות הברזל הראשונות).

גישה פרוגרסיבית זו מכירה בהשפעת התאגידים על בעלי עניין רבים _ בעלי מניות אך גם עובדים, לקוחות, ספקים, ולעתים אף הקהילה והחברה בכללותה. מכך, אומרים הדוגלים בגישה, נגזרת גם אחריות חברתית שעל התאגיד לשאת בה.

שאלה זו התחדדה בשנים האחרונות על רקע העובדה שיותר ויותר תאגידים, גם בישראל, מאמצים קודי התנהגות וולונטריים, ולא מעטים מהם אף מתהדרים בתרומה לקהילה (היזכרו נא ביוזמותיו ה"חברתיות" של בנק הפועלים, למשל). עם זאת, בהיעדר מנגנוני אכיפה ופיקוח חיצוניים אמיתיים, לא ברור אם אין לראות בהתנהגות רק תרגיל מבריק ביחסי~ציבור, שנועד להסיר מהתאגידים את "סכנת" הרגולציה.

"סכנה" זו אכן קיימת לנוכח התעצמותה של פעולה אזרחית-צרכנית מצד ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, המבקשים להשחיר את תדמיתם של תאגידים סוררים, וקוראים לאימוצה של חקיקה לאומית או על-לאומית שתסדיר את פעילות התאגידים. ואכן, מדינות שונות, ובהן צרפת, דנמרק ודרום~אפריקה (ובקרוב גם בריטניה) החלו לחייב תאגידים לפרסם מדי שנה, לצד הדו"חות הכלכליים, גם דו"ח בעניין ביצועיהם החברתיים והסביבתיים. ההנחה שבבסיס חוקים אלו היא שהגברת השקיפות תביא להענשה של התאגידים ה"רעים" על-ידי השוק.

אין ספק, עוצמתם חסרת-התקדים של התאגידים מחייבת גיבוש כלים משפטיים חדשים שיעמדו לרשות המדינה והחברה בכללותה, בבואן לעמוד מול ההתפתחויות הכלכליות וכוחם ההולך ורב של התאגידים. כדי לתמרץ תאגידים לשפר את התנהגותם, יש לשלב בין רגולציה מדינתית, פיקוח מצד בתי~המשפט ולחץ ציבורי על התאגידים. מכל מקום, הפתרון האידיאלי וארוך הטווח יחייב גם שיתוף פעולה בינלאומי שיאפשר לאכוף על תאגידים נורמות התנהגות בתחום זכויות האדם וההגנה על הסביבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.