בשבוע שעבר התבשרנו כי "המודל הישראלי לבתי סוהר פרטיים הוא הטוב בעולם" (The Marker, 27/7/06). כה אמר פול דוסט, סגן נשיא ארגון בתי הכלא הפרטיים בארה"ב, המשמש כמנהל הישראלי של חברת 'אמרלד' השותפה בקבוצה שזכתה במכרז להקמת בית סוהר פרטי בישראל. למי שלא יודע: בשנת 2004 קיבלה כנסת ישראל חוק המאפשר להפריט את בתי הסוהר. אין הכוונה להפרטה חלקית, כבצרפת, שם מפעיל הזכיין את בית הסוהר באופן שוטף (קייטרינג, רופאים…), תוך הותרת סמכויות הניהול, השמירה והמשמעת בידי המדינה. ישראל אימצה את המודל האנגלו-אמריקאי של הפרטה מלאה – העברת השליטה והניהול בבית הסוהר לידי הזכיין, כשהמדינה נותרת בתפקידי רישוי ופיקוח בלבד. כנגד החוק, המחדד לראשונה את סוגיית גבולות ההפרטה, תלויה ועומדת כיום עתירה לבג"ץ שהגישה חטיבת זכויות האדם במכללת רמת-גן, והדיון בה, בהרכב נדיר של 9 שופטים, ייערך בסוף אוגוסט.

תומכי ההפרטה מעלים טיעונים כלכליים ואידיאולוגיים: בתי הסוהר הציבוריים קורסים, ואילו פעולת המגזר הפרטי זולה ויעילה יותר; ובכלל – צריך "ממשלה קטנה" שלא תפריע לשוק החופשי לעבוד, ותשמש רק כרגולטור יעיל. אלא שטיעונים אלו אינם עומדים במבחן המציאות: ראשית, מרבית המחקרים הבלתי-תלויים לא הוכיחו חסכון ממשי. זה מפתיע רק את מי ששוכח להוסיף לעלויות הזכיין גם את הרווח שהוא מבקש להשיא. שיקול הרווח גם יוביל את הזכיין לנסות ולחסוך ככל שניתן בעלויות, באמצעות פגיעה בשתי אוכלוסיות חלשות – הסוהרים ששכרם יקוצץ והאסירים שיזכו לתנאי מינימום, ואשר לא יוכלו, בניגוד להפרטות אחרות, לבחור בין בתי סוהר שונים. שנית, קשה להאמין שפיקוח ציבורי על בתי הסוהר המופרטים יוכל להיות יעיל: החשש המתמיד מפני התמוטטות הזכיין יחייב את המדינה להבטיח הקלות ותמריצים (ע"ע ערוץ 10) או לדאוג ל"אספקה" קבועה של אסירים. גם המחשבה על ג'וב עתידי (היועצת של הקבוצה שזכתה במכרז היא אורית אדאטו, נציבת שב"ס לשעבר) עשויה להקשות על טיב הפיקוח. שלישית, הניסיון האמריקאי מלמד שהזכיינים אינם בוחלים באמצעים כדי למנוע פגיעה ב"מאגר הלקוחות" שלהם – החל מביטול תוכניות שיקום בבתי הסוהר, ואף יצירת פרובוקציות בין כותלי הכלא כדי להאריך את משך הכליאה של האסיר; ועד לשתדלנות פוליטית לקביעת עבירות פליליות רבות ולמדיניות ענישה מחמירה. שתדלנות שכזו עלולה גם לפגוע בתמריצים לקידום אלטרנטיבות לבתי הסוהר שהם, כידוע, "בית-ספר לפשיעה", שלא לדבר על "טיפול שורש" כלכלי – לא פופולארי בעידן של ריסון תקציבי – בפערים החברתיים שהם המדגרה שבה נוצרת הפשיעה.

ועוד לא הזכרנו את הבעייתיות המוסרית הקשה: שלילת חירותו של אדם נתפסת כ"רע הכרחי" שרק המדינה, כבעלת המונופול על הפעלת הכוח, מוסמכת להטילו לצרכי הגנה על החברה. כאשר זכות זו מוכפפת לשיקולי רווח פרטיים, נחלשת מאוד הלגיטימיות של הענישה. גם העובדה שהזכיין – ולא שב"ס – נהנה מרווחי עבודת האסירים היא בעלת מוסריות מפוקפקת, והיא אף כנראה סותרת אמנות בינלאומיות.

למעשה, הפרטת בתי הסוהר מביאה את רעיון השוק החופשי לידי שיא אבסורדי: העלייה בפשיעה נתפסת כהזדמנות עסקית והענישה הופכת לסחורה נוספת בשוק השירותים והסחורות, שכן הרצון "להגדיל את נתח השוק" מחייב תוספת בפשיעה ובהתנהגות הפלילית. דו"ח שפורסם באחרונה בארה"ב קבע כי הסיכונים המרכזיים העומדים בפני המשקיעים בתאגידי הכליאה הם מציאת חלופות לכליאה וירידה ברמת הפשע.

נשמע מוגזם? קראו מה אמר דוסט עצמו בשנת 2003, בתגובה לשאלה אודות עתידם של בתי הסוהר הפרטיים בארצות הברית:

"אנחנו אופטימיים מאוד ביחס לפוטנציאל הצמיחה של העסק הזה. כיום ישנו בארצות-הברית מספר מצומצם יותר מבעבר של צעירים בגיל הפשיעה שבין 14 ל-21. [אבל] במהלך 15 השנים הקרובות… יהיה גידול עצום בעבריינות הנוער, שהחברה תצטרך לתת לו תשובה. [כמו כן,] כשהמיתון הכלכלי גובר, האבטלה גואה, והסטטיסטיקה מלמדת שבתקופות שבהן בני-האדם דואגים לעתידם הכלכלי, אחוזי הפשיעה עולים. הביקוש בשוק קיים".

אתה הבנת את זה ברוך? יותר פשיעה = יותר אסירים = יותר ביקוש לכליאה = יותר רווחים לזכיין.

אכן, בתי הסוהר הציבוריים אינם כליל השלמות, כפי שהראה הדו"ח האחרון שפרסמה הסניגוריה הציבורית בעניין תנאי הכליאה בהם. יחד עם זאת, הפתרון למצב הקיים – כל עוד לא יימצא תחליף ראוי לבתי הסוהר – יכול לבוא רק מתוך שיפור ותיקון אמיתיים של מערכת הכליאה הציבורית, ולא מהחלפתה במשטר פרטי שוחר-רווח. הרעיון הנואל של הפרטת בתי הסוהר מהווה שלב נוסף, מסוכן, של פגיעה בחירות האדם ובאנושיותו.