לנוסח שהתפרסם

ד"ר אבי נוב האיר את עינינו לאחרונה במידע מועיל. כך למדנו "איפה נמצא מקלט המס האידאלי" (30.9.09) ואף ש"העלמת מס אינה גניבה" (9.9.09). בבסיס עמדה זו עומדת תפיסה הרואה במס עלות המוטלת על הנישום, שראוי ככל האפשר לחמוק ממנה. תפיסה זו מקובל על רבים בקרב הקהילה המשפטית והחשבונאית בישראל – כמו גם בקרב לקוחותיהם הנמנים, ככלל, על העשירון (שלא לומר – המאיון) העליון –, אשר רואים בחיוב תכנוני מס אגרסיביים המצוים ב"תחום האפור" של חקיקת המס. גישה זו זוכה לעידוד גם בקרב רבים בעיתונות הכלכלית.

זוהי תפיסה בעייתית, ובמידה רבה – מעוותת.

מיסוי הוא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. ההחלטה בדבר שיעורי המס היא ביטוי להסכמה החברתית לשימוש במכשיר המס לשם השגתם של יעדים כלכליים וחברתיים. התפיסה השמרנית המתייחסת למיסוי כגניבה מהאזרח מתעלמת מהמציאות המודרנית, שבה קיומה של מערכת מס מפותחת מאפשר את יצירתן של תשתיות פיזיות, חברתיות ומשפטיות החיוניות לקיום החברה ולצמצום הפערים החברתיים. כך, למשל, במדינות סקנדינביה, המתאפיינות בשיעורי מס גבוהים, ישנה מדיניות רווחה נדיבה ותחולת עוני נמוכה במיוחד. אמרו מעתה: מס הוא תשלום חברתי ראוי, ולא עלות שיש לחמוק ממנה. תכנון מס אגרסיבי פוגע בבסיס ההסכמה החברתית, מצמצם את הכנסות המדינה ממיסוי ומגדיל את שיעור המס היחסי המשולם על-ידי שאר הנישומים, בעיקר מקרב מעמדות הביניים, הלא מתכננים. ראוי היה שהקטנה זו של ההוצאה הממשלתית – שהיא בעלת היבט אידיאולוגי מובהק (קידומה של "ממשלה קטנה" המצמצמת את היקפם של השירותים הציבוריים) – תתקבל רק בעקבות החלטה דמוקרטית מושכלת, ולא כתוצאה מפעולתם של יחידים. גם אם מתכנן המס האגרסיבי פועל באופן חוקי, הרי שהוא "נבל ברשות התורה" (כדימויו היפה של פרופ' דוד גליקסברג), קרי – מנצל את הדין הקיים באופן לא מוסרי, הנוגד לגמרי את תכליתו החקיקתית.

על אף ששיעור מס החברות בישראל צנח מ-61% בשנת 1985 ל-26% בלבד כיום, תכנון מס אגרסיבי נפוץ בקרב חברות גדולות במשק. זה קצת מפתיע אם זוכרים שרבות מביניהן מתגאות, במקביל לכך, בעשייה קהילתית וחברתית ענפה. בעולם, ובעיקר באירופה ובבריטניה, מנסים בשנים האחרונות ארגוני החברה האזרחית יותר ויותר לקשור בין שאלות של תכנוני מס אגרסיביים לבין שאלת האחריות החברתית של תאגידים. על-פי הטענה, מכיוון שהקהילה העסקית מיצבה את האחריות החברתית כפעולה המצויה מעבר לציות לחוק (beyond compliance), הרי שגם אם שימוש בתכנון מס אגרסיבי לשם הפחתת תשלום המס הוא חוקי – זוהי פעולה שאינה אחראית חברתית, ולפיכך, על תאגידים להימנע ממנה (דוגמא בולטת בהקשר זה היתה "הצלחתה" של חברת הענק "וולמארט" לשלם 0% מס). יש לכך גם הצדקה מוסרית: התאגיד נהנה מן המשאבים המדינתיים – כדוגמת כח עבודה משכיל או תשתיות תחבורתיות – ולכן בשלמו את שיעורי המס שהוטלו עליו, הוא מחזיר את חובו לחברה.

התביעה שתאגידים יגלו אחריות כלכלית, כחלק מאחריותם החברתית, איננה רק גחמה של ה"חברתיים". חברת רואי החשבון הגדולה KPMG הוציאה בשנים האחרונות דו"חות שבהם ייעצה לתאגידים המאמצים מדיניות של אחריות חברתית לשקול היטב גם את הסיכונים העסקיים הכרוכים בתכנוני מס, כדי שלא ליצור חוסר וודאות למשקיעים. סיכונים אלו כוללים כיסוי תקשורתי שלילי ופגיעה תדמיתית לתאגידים המעורבים בתכנוני מס אגרסיביים, וכן עלויות ליטיגציה גבוהות הנוגעות לפרשנות המס.

לבסוף, ראוי להזכיר גם כי בעקבות המשבר הפיננסי הגדול, מדינות ה-G20 החליטו לאחרונה על החרפת המאבק הבינלאומי בתופעת מקלטי המס, שיאה של תופעת תכנוני המס האגרסיביים. ממשלו של ברק אובמה אסר אף הוא מלחמה מבורכת בתחום זה, והצליח באחרונה לחייב בנק שוויצרי לחשוף מידע אודת פרטי חשבונותיהם של אזרחים אמריקאיים החשודים בניסיון לחמוק מתשלומי מס בארה"ב.

רבים בישראל עדיין מתייחסים למערכת המס כאל פריץ שאותו יש "לסדר". נראה כי מאמריו של ד"ר נוב משקפים גישה רווחת זו. אלא שכבר מזמן יצאנו מן העיירה. ישראל היא מדינה מודרנית המבוססת, כשאר הדמוקרטיות המתוקנות, על אמנה חברתית בין האזרחים. מערכת מס מתפקדת, הנהנית מלגיטימציה ציבורית חזקה, מהווה יסוד חשוב שלה. מתכנני מס אגרסיביים ראויים אפוא לגינוי חברתי, ולא לשירי הלל.