רשימת התודות המובאת בפתח הכרך הראשון של 'מעשי משפט' היא ארוכה, כמתבקש מעבודת צוות מאומצת. ואולם כאן, ביום חגו של 'מעשי משפט' שהוא גם, כך אני מקווה, יום חגה של עריכת הדין החברתית בישראל, אני מרגיש חובה מיוחדת להודות פעם נוספת לשותפות המרכזיות לעשייה: לפקולטה למשפטים בתל-אביב, בראשות הדיקן פרופ' חנוך דגן, שפרסה את חסותה על כתב העת; לחברות התומכות בוועדה האקדמית – פרופ' דפנה ברק-ארז, ד"ר נטע זיו וד"ר גילה שטופלר; לחברות המערכת המבריקות – אלישבע אביצור, מאיה מארק, נטע פטריק ושירה שמואלי; וכמובן, למנהלת 'המשפט בשירות הקהילה', עו"ד טל קורמן, שתושייתה ומחוייבותה לא ידעו גבול, ושמידת ההקפדה שלה על פרטים הציבה רף חדש למילה פרפקציוניזם. על כולן, איפוא, תבוא הברכה.

הקמתו של 'מעשי משפט' נועדה, בראש ובראשונה, לענות על חסר: העדרה של במה לדיון ולעיון בשאלות הלקוחות משדה עריכת הדין החברתית-ציבורית. שיחות שקיימתי בחודשים האחרונים עם פעילים ופעילות חברתיים רבים – משפטנים ולא משפטנים כאחד – המחישו לי עד כמה הבמה הזו נחוצה:

עבודת השטח מציפה בעיות ודילמות יומיומיות המשותפות לרבים מהפעילים – המתח שבין הצדק והתיקון הכללי לבין הצדקה והחסד הנקודתי, המתח שבין הרצון לפתור את הבעיה עבור הפונה לבין השאיפה להעצימו;

בנוסף, רבים מקרב הפעילים והפעילות למען שינוי חברתי חשים שסיסמאות כלליות ואינטואיציות אינן מספיקות עוד, וכי אנו זקוקים להמשגה ולכלי ניתוח עדינים ומתוחכמים יותר;במילים אחרות, עלינו לפתח ביחד שפה חדשה.

מה שעוד התבהר לי הוא שיותר מאשר בדיסציפלינות אחרות, האמרה שלפיה מרוב עצים לא רואים את היער נכונה במיוחד לעריכת הדין החברתית. דימוי אחר שניתן לעניין זה הוא כי לא מספיק להרוג את היתושים, אלא שצריך לייבש את הביצה. במילים אחרות, נטולות דימויים וקלישאות: המשפטנים החברתיים הם קבוצת עילית של אנשי מקצוע אכפתיים, יצירתיים, אידיאליסטיים, החיים את ה'שטח' ומכירים מקרוב את התחלואים החברתיים המרובים. עשייתם אמנם ברוכה ואמיצה, אך היא גם לא פעם נקודתית ומקוטעת; לא אחת היא חסרה סדר יום פנימי קוהרנטי, את חזון התיקון החברתי הכולל.

אנו מקווים שהופעתו של 'מעשי משפט' תוכל לתרום לגיוס ולליכוד כלל אוכלוסיית הפועלים והפועלות לשינוי חברתי, ותסייע להם ולנו לעצור כדי להתבונן בתמונה הכוללת הנשקפת מבעד לאין-ספור המאבקים היום-יומיים המפוזרים. אנו מקווים שזו תהיה הבמה שבה יוצגו הלבטים היומיומיים, אך גם תובלטנה ההשלכות החברתיות הכלליות; שבה יעסקו במאבק הקונקרטי למען חולה אחד הדורש מקופת החולים שלו את התרופה לה הוא זקוק, אך גם בהקשרים המשפטיים, החברתיים והכלכליים שהובילו אותו למצב זה.

"מעשי משפט" ינסה לתרגם ממיטב הכתיבה בנושא עריכת הדין החברתית, אך יבקש גם להבליט את מאפייניה הייחודיים של "משפטנות חברתית נוסח ישראל". ואכן, בעשורים האחרונים התפתחה בישראל, מסיבות מגוונות, עשייה משפטית ענפה ורבת-פנים המכוונת להגנה על זכויות אדם ולקידומו של צדק חלוקתי. פעילות זו נעשית בזירות רבות, שכולן מיוצגות בקרב משתתפי הכנס הזה – עורכי הדין במגזר הציבורי, בארגונים החברתיים, בקליניקות, בקרב עורכי הדין הפרטיים. משפטנים אלו – אתם – תופסים את המקצוע המשפטי כמקצוע ציבורי, כחלק מ"אליטה משרתת" בעלת מחויבות חברתית ומוסרית. העשייה הברוכה הזו – למען חלוקה צודקת יותר של המשאבים הציבוריים, למען העצמתן של אוכלוסיות מוחלשות, למען פיתוח סביבתי בר-קיימא, למען סולידריות חברתית – היא בעלת חשיבות שקשה להפריז בהשלכותיה: המאבק שמובילים עורכי-דין ציבוריים נגד הפרטת בתי הסוהר, למשל, מעלה בעוצמה רבה לסדר היום הציבורי את השאלה הכללית בדבר גבולות ההפרטה ואף גבולות הריבונות המדינתית; הסיוע שנותנים משפטנים חברתיים לעובדים המנסים לממש את זכותם החוקתית הבסיסית להתארגן – בבתי קפה, במפעלי טקסטיל או אף בין כתליו של עיתון מכובד – מציף לתודעה הציבורית את אווירת הג'ונגל שבה שרויים כיום יחסי העבודה במשק הישראלי ואת התרופפותה של הסולידריות החברתית; ההתגייסות למען אוכלוסית מבקשי המקלט מדארפור הובילה לשינוי מעמדם של פליטים אלו מנתיני מדינת אויב לבעלי תעודת זהות ישראלית; החקיקה המתקדמת בנושאים מגוונים כדוגמת זכויות אנשים עם מוגבלויות, מניעת הטרדה מינית או חופש המידע לא היתה יכולה להיות כזו ללא מעורבות של משפטנים בעלי מחוייבות חברתית עמוקה, בשירות הציבורי ובארגוני החברה האזרחית. והרשימה עודה ארוכה מאד מאד.

העשייה המשפטית החברתית משקפת אידיאליזם מפוכח: היא מבקשת לעשות שימוש בכלים המקצועיים ובהון החברתי הניכר המתלווים לפרופסיה המשפטית, ולאתגר את קווי הגבול בין המשפטי והמקצועי לבין הפוליטי. זאת, במטרה לקדם תיקון חברתי כולל. בהקשר זה, האתגרים הניצבים בפנינו כיום הם מורכבים יותר מאשר בעבר: ההבחנה הליברלית הקלאסית בין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי, והתפיסה כי המדינה היא האחראית הבלעדית להבטחת ההגנה על זכויות האדם, הולכות ומיטשטשות; תהליכי ההפרטה הנמשכים – בעולם וגם בישראל – גרמו לכך שמספר גדל והולך של תאגידי ענק ממלאים כיום תפקידים שלטוניים מובהקים. משמעות הדברים היא כי המדינה איננה עוד השחקן היחיד במגרש, וכי גם גופים פרטיים יכולים לפגוע – ואכן פוגעים בפועל – בזכויות האדם, בצדק הסביבתי או ברקמה הקהילתית המשותפת. כפי שנשמע מיד מפרופ' קאמינגס, עורכי הדין החברתיים – בעולם וגם בישראל – ניצבים בפני אפיקי פעולה חדשים.

כידוע, קיימת ביקורת לא מועטה על ה'משפטיזציה' של החברה, ועל כך שהפנייה לערוצים המשפטיים חוסמת פנייה לאפיקי פעולה – פוליטיים ואחרים – שיכלו, אולי, להיות אפקטיביים יותר. אף שבביקורת זו יש מן הממש, הדוגמאות שהזכרתי ממחישות את מרכזיותה של העשייה המשפטית החברתית: סדר ללא חוק או, למיצער, שמירה על 'נייטרליות', הם כידוע, הפריבילגיה של החזקים בחברה. הצעידה בנתיבים המשפטיים קידמה שינויים חברתיים מרחיקי לכת, וכפי שכתבה פרופ' אורלי ליבל במאמר מבריק שהתפרסם ב'הרווארד לאו רוויו', ושתרגומו המעובד מופיע בכרך הראשון שלנו – המשפט הוא ביסודו דיסציפלינה אופטימית.

כתב העת "מעשי משפט" מציע, אפוא, סדר יום חדש לדיון המשפטי התאורטי בישראל, אך, כאמור, הוא מבקש להוות יותר מאשר במה עיונית ומחקרית גרדא. "גדול תלמוד המביא לידי מעשה", אמרו חז"ל, וגם מטרתו של כתב העת היא ליטול חלק במאבק על תיקון פניה של החברה הישראלית. מכאן מופנית קריאתי אליכם – אנשי אקדמיה, קלינאים, יועצים משפטיים ופרקליטים:

אנא, הענו לקול הקורא המצורף לחוברות שבידיכם;

אנו רוצים לשמוע את מחשבותיכם על מאמרי הכרך הראשון;

אנו מחכים לתובנות שלכם;

אנו מצפים למאמרים שלכם;

וכמובן, יותר מכל – אנחנו מצפים למעשים, שלכם-שלנו.

ולסיום רציתי לקרוא לכם מתוך שיר שנכתב אמנם לפני שמונים שנה, אך הלהט המגייס והאידיאליסטי שלו עדיין מצליח לרגש:

כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה/רחל

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?