לפני כחודש פירסם הפילוסוף הגרמני הנודע יורגן הברמאס מאמר שבו קרא לפעול להצלתה של עיתונות האיכות. עיתונות זו מתאפיינת, כידוע, במידע אמין ובמומחיות פרשנית שאותם היא מספקת (ואשר עלות הפקתם היא כמובן גבוהה). אלה הופכים אותה למובילת דעת קהל, במיוחד מכיוון שכלי התקשורת האלקטרוניים מתבססים עליה. בשונה מ"עיתונות השעשועים" (infotainment), עיתונות זו מתייחסת לקוראים כאל אזרחים בעלי זכות השתתפות בחיי התרבות ובגיבוש עמדה ביחס לאירועים הפוליטיים, ולא רק כאל צרכנים. מכאן ששמירה על עיתונות האיכות היא אינטרס ציבורי חשוב, ואין זה ראוי להותירה לחסדי השוק.

בשנים האחרונות, בין השאר לנוכח הופעת החינמונים והמאבק הקשה על עוגת הפרסום בעידן האינטרנט, עולה חשיבותם של אינטרסים פיננסיים בניהול עיתונים. מצב דברים זה יוצר חשש לפגיעה בסטנדרטים הגבוהים של עיתונות האיכות. דוגמאות לפגיעה זו אינן חסרות, החל מפרסום רכילות שולית במקום פרשנות רצינית לצורך הגברת המכירות ועד גניזת תחקירים הפוגעים באינטרסים מסחריים של העיתון. כל אלה פוגעים במרחב הציבורי הפוליטי, ועמו ביכולת לנהל שיח דמוקרטי מושכל ולא פופוליסטי.

לדעת הברמאס, מצב דברים זה מהווה "כשל שוק", המחייב התערבות מדינתית בצורת עיצוב מנגנוני סבסוד לעיתונות (שקיימים, אגב, בשוודיה ובצרפת). הברמאס מודה כי הצעתו אינה פשוטה לעיכול, בין השאר בשל התלות הלכאורית שהיא יוצרת בין העיתונים לבין הממשלה שאותה הם אמורים לבקר, ואולם בנסיבות הקיימות, הדבר הכרחי לנוכח הסכנה הנשקפת לעיתונות האיכות.

מצב דברים זה מאפיין את העולם המערבי כולו, וגם מקומה של ישראל אינו נפקד ממנו. עם היעלמות העיתונות הציבורית והמפלגתית, שולט היום ההון הפרטי בעיתונות הכתובה בישראל. אלא שבעוד שבעבר היו המו"לים הפרטיים בראש ובראשונה אנשי עיתונות מובהקים (גרשום שוקן או נח מוזס), בשנים האחרונות הולכים ומשתלטים האינטרסים הפיננסיים על עולם העיתונות. נזכיר בהקשר זה רק את התעניינותם של המיליארדרים גאידמק ואדלסון ברכישת "מעריב". למשקיעים של היום אין מחויבות לערכים של חופש העיתונות ולתפקידה של התקשורת במשטר הדמוקרטי. מבחינתם, העיתונות היא עוד שורה במאזן העסקי, וחמור מכך – אמצעי להרחבת השפעתם הציבורית והעסקית.

תקשורת עצמאית – בדומה למערכת המשפט, לאקדמיה, לעבודה המאורגנת ולשירות הציבורי – היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של המדינה המודרנית, שנועדו למנוע הצטברות של כוח רב מדי בידי מיעוט קטן של בעלי הון. ככל שהבעלות באמצעי התקשורת עוברת תהליכים של הפרטה מצד אחד, ושל ריכוזיות בידיים מעטות מצד שני, וככל ששיקוליהם של אמצעי התקשורת מוכפפים לעיקרון מקסום הרווח, במקום לעיקרון מקסום המידע, מצטמצמת יכולתם לממש את ההצדקות שבשמן נקראו "כלב השמירה של הדמוקרטיה", ושבעטיין מקנה הדמוקרטיה המודרנית הגנה מקיפה כל כך על חופש הביטוי.

במאמר שפירסם לפני כמה שנים קרא נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, אהרן ברק, להתייחס אל העיתונות הפרטית כאל גוף החב חובת אמון לציבור, בשל שליטתו בבמת הדיבור, שהיא מהבמות הציבוריות החשובות ביותר במשטר הדמוקרטי. ברק הציע לגזור מחובות אלו חיזוק של החובות המשפטיות המוטלות על התקשורת הכתובה. דברים אלו תקפים שבעתיים כיום, ואולם במקביל לכך יש מקום לחשוב על צעדים כמו סבסוד ציבורי, שיפעלו לצמצום תלותה של העיתונות הפרטית באינטרסים פיננסיים. הזכות למידע היא זכות אלמנטרית במשטר דמוקרטי, ולנוכח מרכזיותה של העיתונות הכתובה בעיצובו של סדר היום הפוליטי והציבורי, אסור שתהא מוכפפת באופן בלעדי לשיקולי הרווח והכוח של בעלי ממון.