להציל את עיתונות האיכות (התפרסם ב”דה מארקר”, 9/7/07)

להציל את עיתונות האיכות (התפרסם ב”דה מארקר”, 9/7/07)

לפני כחודש פירסם הפילוסוף הגרמני הנודע יורגן הברמאס מאמר שבו קרא לפעול להצלתה של עיתונות האיכות. עיתונות זו מתאפיינת, כידוע, במידע אמין ובמומחיות פרשנית שאותם היא מספקת (ואשר עלות הפקתם היא כמובן גבוהה). אלה הופכים אותה למובילת דעת קהל, במיוחד מכיוון שכלי התקשורת האלקטרוניים מתבססים עליה. בשונה מ"עיתונות השעשועים" (infotainment), עיתונות זו מתייחסת לקוראים כאל אזרחים בעלי זכות השתתפות בחיי התרבות ובגיבוש עמדה ביחס לאירועים הפוליטיים, ולא רק כאל צרכנים. מכאן ששמירה על עיתונות האיכות היא אינטרס ציבורי חשוב, ואין זה ראוי להותירה לחסדי השוק.

בשנים האחרונות, בין השאר לנוכח הופעת החינמונים והמאבק הקשה על עוגת הפרסום בעידן האינטרנט, עולה חשיבותם של אינטרסים פיננסיים בניהול עיתונים. מצב דברים זה יוצר חשש לפגיעה בסטנדרטים הגבוהים של עיתונות האיכות. דוגמאות לפגיעה זו אינן חסרות, החל מפרסום רכילות שולית במקום פרשנות רצינית לצורך הגברת המכירות ועד גניזת תחקירים הפוגעים באינטרסים מסחריים של העיתון. כל אלה פוגעים במרחב הציבורי הפוליטי, ועמו ביכולת לנהל שיח דמוקרטי מושכל ולא פופוליסטי.

לדעת הברמאס, מצב דברים זה מהווה "כשל שוק", המחייב התערבות מדינתית בצורת עיצוב מנגנוני סבסוד לעיתונות (שקיימים, אגב, בשוודיה ובצרפת). הברמאס מודה כי הצעתו אינה פשוטה לעיכול, בין השאר בשל התלות הלכאורית שהיא יוצרת בין העיתונים לבין הממשלה שאותה הם אמורים לבקר, ואולם בנסיבות הקיימות, הדבר הכרחי לנוכח הסכנה הנשקפת לעיתונות האיכות.

מצב דברים זה מאפיין את העולם המערבי כולו, וגם מקומה של ישראל אינו נפקד ממנו. עם היעלמות העיתונות הציבורית והמפלגתית, שולט היום ההון הפרטי בעיתונות הכתובה בישראל. אלא שבעוד שבעבר היו המו"לים הפרטיים בראש ובראשונה אנשי עיתונות מובהקים (גרשום שוקן או נח מוזס), בשנים האחרונות הולכים ומשתלטים האינטרסים הפיננסיים על עולם העיתונות. נזכיר בהקשר זה רק את התעניינותם של המיליארדרים גאידמק ואדלסון ברכישת "מעריב". למשקיעים של היום אין מחויבות לערכים של חופש העיתונות ולתפקידה של התקשורת במשטר הדמוקרטי. מבחינתם, העיתונות היא עוד שורה במאזן העסקי, וחמור מכך – אמצעי להרחבת השפעתם הציבורית והעסקית.

תקשורת עצמאית – בדומה למערכת המשפט, לאקדמיה, לעבודה המאורגנת ולשירות הציבורי – היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של המדינה המודרנית, שנועדו למנוע הצטברות של כוח רב מדי בידי מיעוט קטן של בעלי הון. ככל שהבעלות באמצעי התקשורת עוברת תהליכים של הפרטה מצד אחד, ושל ריכוזיות בידיים מעטות מצד שני, וככל ששיקוליהם של אמצעי התקשורת מוכפפים לעיקרון מקסום הרווח, במקום לעיקרון מקסום המידע, מצטמצמת יכולתם לממש את ההצדקות שבשמן נקראו "כלב השמירה של הדמוקרטיה", ושבעטיין מקנה הדמוקרטיה המודרנית הגנה מקיפה כל כך על חופש הביטוי.

במאמר שפירסם לפני כמה שנים קרא נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, אהרן ברק, להתייחס אל העיתונות הפרטית כאל גוף החב חובת אמון לציבור, בשל שליטתו בבמת הדיבור, שהיא מהבמות הציבוריות החשובות ביותר במשטר הדמוקרטי. ברק הציע לגזור מחובות אלו חיזוק של החובות המשפטיות המוטלות על התקשורת הכתובה. דברים אלו תקפים שבעתיים כיום, ואולם במקביל לכך יש מקום לחשוב על צעדים כמו סבסוד ציבורי, שיפעלו לצמצום תלותה של העיתונות הפרטית באינטרסים פיננסיים. הזכות למידע היא זכות אלמנטרית במשטר דמוקרטי, ולנוכח מרכזיותה של העיתונות הכתובה בעיצובו של סדר היום הפוליטי והציבורי, אסור שתהא מוכפפת באופן בלעדי לשיקולי הרווח והכוח של בעלי ממון.

12 thoughts on “להציל את עיתונות האיכות (התפרסם ב”דה מארקר”, 9/7/07)

  1. אפשר לראות מה קורה ל"הארץ". במקום להשאר עיתון אכותי ומוביל (גם אם לא במכירות) הופך מיום ליום לעוד אחד מהעיתונים אשר מכוונים נמוך.

  2. אני חושבת שאת החלל הזה ממלא האינטרנט. מידע אמיתי וחומר למחשבה, כבר הרבה זמן שאי אפשר למצוא בעיתונות הכתובה, אגב גם לא בעיתונות המשודרת. מצד שני האינטרנט לא נגיש לכולם. עוד נקודה שאני מתלבטת בקשר אליה זאת שאלת המורכבות. כמה מורכב יכול להיות המסר המועבר על גבי עיתונים? כנראה שלא מאוד.
    אני חוזרת לרשימה הקדמת שלך שפורסמה גם בהעוקץ בהקשר לאופן שבו מציג שטרסלר את הפרטת בתי הסוהר (אגב אפשר להשוות את זה לרעיון מיסוד הזנות). נחמיה שטרסלר (כמו סבר פלוצקר, שהתמוגגתי בעבר באתר העוקץ ממדושנותו שעמדה ביחס הפוך ליכולת לוגית בסיסית לנסח טיעון) נתפס כבר סמכא בענייני ממון לא בשל מוחו החריף, אלא משום שהוא נתפס כמי שעשויי מן החומר ממנו קורץ המצליחן האוליטמטיבי – גבר אשכנזי עשיר ולבן.
    העניין הוא שבתקשורת כדי לעשות איזשהו מהפך חשיבתי לא בהכרח צריך להיות חכם, אלא לדעת את נפש הציבור, וזאת בכלל בעיה של השיח החברתי בארץ, אם כי בשנים האחרונות נעשים נסיונות מצד מספר פעילים חברתיים לתקשר עם כלל האוכלוסיה ולא רק בינם לבין עצמם.

  3. למב – מסכים לגמרי. אני חושב ש'הארץ' עבר תהליך עצוב של הצהבה, שבולט בעיקר מאז פרש/הופרש חנוך מרמרי המצויין מעריכת העיתון. אמנם הוא עדיין העיתון הטוב ביותר, ולעיתים ניתן למצוא בו כתבות ומאמרים מעניינים, אבל אין ספק שהוא בנסיגה.
    לנירית (הזכורה לי ממזרח שמש) – בוודאי שהאינטרנט הוא אלטרנטיבה – גם בלוגים דעתניים, גם תקשורת עצמאית (מיואב יצחק ועד scoop דרך אינדימדיה), גם אפשרות לשיחה. יחד עם זאת, אני עדיין חושב שלעיתונות, ובעיקר לעיתונות האיכותית, יש תפקיד חשוב, בשל הסיבות שמניתי במאמר. אבל בהחלט יתכן שזה ישתנה בעתיד, גם כאשר האינטרנט יהפוך לנגיש יותר.
    אני גם חושב שמאמרים בעיתונים יכולים להיות מורכבים וארוכים, אבל ברור שצריך לשם כך החלטה ואומץ מערכתיים (כמו בניו יורקר למשל).
    אני לא בטוח שאני רואה את האנלוגיה בין הפרטת בתי הסוהר למיסוד הזנות. התוכלי להסביר?
    אשר לשטרסלריזם/פלוצקריזם (אני בכ"ז מעדיף את פלוצקר שמסוגל לעיתים גם לכתוב מאמרי טעם כפי שעשה היום) – אני חושב שהם נתפסים כבני סמכא בעיקר בשל הפוזיציה התקשורתית הבכירה והוותיקה שלהם (שנשענת גם, אך לא רק, על היותם גברים אשכנזים עשירים. בכל אופן, אני פחות אוהב את שיח הייצוגים).
    אשר להנגשת השיח החברתי – אני חושב שהמכללה החברתית-כלכלית פועלת בדיוק בכיוון הזה. באופן אישי, גם אני משתדל ככל האפשר להנגיש את כל מה שאני כותב. אני חושב שפעמים רבות הכתיבה הפוסט-מודרנית שבה לוקים, למרבה הצער, רבים מהכותבים ה'חברתיים' מרחיקה מעליהם את הציבור יותר מאשר היא מקרבת.

  4. מאמרים בעיתונים יכולים להיות מורכבים וארוכים, בדיוק כמו באינטרנט. שוב, השאלה שאותי מעניינת כרגע, איך מאמרים כאלה יכולים להשפיע על דעת הקהל. אני סבורה שהשיח הקפיטליסטי קנה אחיזה בשיח הכללי משום שהמסרים שלו מאוד פשוטים ופשטניים. לעומת זאת, השיח הסוציאליסטי הוא הרבה יותר מורכב משום שהוא מביא בחשבון פרמטרים שלא נכללים בשיח הקפיטליסטי כמו מוסריות והתיחסות אל האינטרס הכללי ולא רק אל זה האישי. אני מעלה אפשרות שדווקא המורכבות הזאת היא בעוכריו מבחינה שיווקית (אם ניתן לומר את זה כך).

    כמו האסירים, גם נשים שעוסקות בזנות נתפסות בציבור הרחב כנחותות. התומכים ה"נאורים" של מיסוד הזנות לא מעסיקים את עצמם בשאלה מה היו צריכות לעבור כנראה אותן נשים שיגרום להפריד בין גופן לנפשם, זה פשוט לא מעניין אותם. גם הרעיון המחריד של הפרטת בתי הסוהר מוצג כביטוי של "נאורות" דהיינו שיפור תנאי הכליאה בבתי סוהר פרטיים היחס לציבוריים. והוא עובר בשלווה יחסית משום שהאסירים נתפסים כאנשים נחותים, רוב האנשים לא חושב עליהם בכלל.

    טוב שאמרת היום, מזמן לא קראתי את סבר פלוצקר.

    אני מודה שאני לוקה בתחלואי השיח החברתי-אקדמי, וזאת בעיה משום שאל השיח החברתי הגעתי יחסית מאוחר, ודרך עיסוק אקדמי תיאורטי. אני חושבת שהסיבה לכך היא שכשכתבתי את המסטר שלי על ייצוגה של דמות האישה המזרחית אצל דן בניה סרי, מאוד חששתי ליפול למלכודת הפולקלוריסטית, עקפתי את זה תוך שימוש בתיאוריות פמניסטיות ופוסט קולוניאליות וזה נשאר טבוע בשיח החברתי שלי באיזושהי צורה. אולי באמריקה לא אחוש כל כך מאויימת, לכתוב על זה.

    גם אני זוכרת אותך.

  5. הבעייתיות הכרוכה בהעברת מסר מורכב לדעת הקהל יכולה להתקיים גם באינטרנט בעיניי. נכון, עם זאת, שאת המסרים השטרסלריים הפשוטים קל להעביר יחסית, בעיקר היום במצב של תודעה מופרטת ועולם אינדיבידואליסטי. מצד שני, עד לפני 30 שנה, המיינסטרים בעולם המערבי דגל במדינת רווחה ובסוציאל-דמוקרטיה, וגם היום יש התחלה של התפכחות בעולם, למשל – מבחינת המאבק בהתחממות הגלובלית וגם המאבק למען גלובליזציה אחרת, אנושית יותר. ובהקשרים האלו – דווקא האינטרנט מסייע מאוד בהפצת המסרים.
    אני מסכים לאנלוגיה בין הזונות לבין האסירים. אכן מדובר באוכלוסיות חלשות, נטולות כל לובי. לדעתי זה מאוד בולט בארצות הברית, שם מהאסירים גם נשללת הזכות לבחור(!)
    מלכודת הפולקלור ידועה ומוכרת, ואכן יש משהו מחזק בשימוש בתאוריות האקדמיות המורכבות. מצד שני, השמאל יותר מדי שקע לתוך זה, וכמאמר האמרה הידועה – "ב-1968 השמאל כבש את ברקלי והימין את הבית הלבן". ההתמקדות הבלעדית בשיח ובייצוגי השיח וביחסי הכוח הדכאניים מעקרת מאוד את היכולת לפעולה פוליטית. זה נכון לגבי ארה"ב ואירופה, זה נכון גם לגבינו. אז אני מאחל לך שהלימודים (?) באמריקה יגרמו לך לחוש פחות מאויימת.

  6. מפריטים לא רק את בתי הסוהר אלא כל דבר אפשרי (אפילו חלקים מהצבא).
    נירית אני מקווה שהתודעה החברתית שלך תמנע ממך מללמוד בארה"ב שהיא המדינה הכי לא חברתית שיש. למה לא ללמוד בשבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד, הולנד, צרפת, גרמניה או אפילו קנדה. בכולן יש תוכניות ללימודים באנגלית והן יותר חברתיות ושמאלניות מארה"ב. אנו בתור אקדמאים צריכים להראות העדפות כאלו ולעשות "חרם צרכנים" על האומה הימנית ביותר בעולם המערבי.

  7. אבי, התודעה החברתית שלי לא מלווה בממון. הסיבה שנרשמתי לאוניברסיטה אמריקאית היא לגמרי כלכלית. הבנתי שבארצות אירופה אין מערך מסודר של מילגות, כמו בארה"ב.

  8. בסקנדינביה יש מילגות לכל הסטודנטים (גם הזרים) מתואר ראשון ועד דוקטורט.

  9. ושוב אני לגבי הארץ. למה לכל הרוחות העיתון הכלכלי של עיתון עברי נקרא דה-מרקר? ולמה מוסף הרכב של אותו עיתון נקרא דה-דרייבר? כמו שכתב מאיר שלו בטורו "למה לא לקרוא לעיתון הארץ דה-קאנטרי וזהו". יעוברת הדה המרקר הזה ויפה שעה אחת קודם.

  10. זו כמובן בעיה שלא קיימת רק בעיתונים – ע"ע סופרפארם, דיוטי פרי וכו'.
    הבעיה החמורה לא פחות בעיניי היא העברית המאונגלזת שעושה שמות בשפה שלנו. למשל, הביטוי הנורא "עושה שכל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.