מעייף לקרוא את נחמיה שטרסלר. טיעוניו של העורך הבכיר לענייני כלכלה וחברה הם כה צפויים, כה אוטומטיים, כה שטחיים. ובכל זאת. חייבים להכיר בכך שמדובר באחד הפרשנים המשפיעים ביותר על סדר היום הכלכלי-תקשורתי – נוכחותו הבולטת מתחת לכל עץ רענן (הארץ, דה מארקר, ערוץ 2, רשת ב' ('צבע הכסף'), גל"צ (חביב במיוחד על רזי ברקאי)) מקנה לדבריו הפשטניים תהודה ציבורית רבה. אף אחד הרי לא רוצה שיעבדו עליו.

ביום שישי האחרון פרסם שטרסלר השפרצה נוספת פרי עטו. הפעם בתפריט – שיר הלל להפרטת בתי הסוהר. הטיעונים במקרה זה היו כה מופרכים שהרגשתי צורך נפשי עז לשפוך עליהם את מררתי. הנה, איפוא, המאמר, עם תרגום בגוף הסרט.

ביום ראשון ייערך דיון מכריע בבית המשפט העליון בשאלה אם המדינה פעלה כראוי כשהעבירה את ההקמה והניהול של בית הסוהר החדש שליד באר שבע לידי גוף פרטי – קבוצה המורכבת מאפריקה ישראל שבשליטת לב לבייב, מנרב שבשליטת אברהם קוזניצקי וחברת אימרלד האמריקאית.

פעילי חברה רבים מתנגדים להפרטה. הם טוענים שמדובר בפגיעה בכבוד האדם וחירותו. הם אומרים שזו התפרקות של המדינה מנכסיה ומאחריותה. הם רוצים שהמצב הנוכחי יישאר על כנו – כי למה להחליף בתי סוהר של חמישה כוכבים בזכיין פרטי?

לפעילים החברתיים לא אכפת מהמצב המחפיר בבתי הסוהר. לא מזיזה להם הצפיפות הלא אנושית, כאשר שישה אסירים מצטופפים בתא בן 10 מ"ר עם בור שירותים מצחין בפינה. לא אכפת להם שאסירים ישנים על הרצפה. לא חשובים להם האלימות הנוראה, האוכל הדל וההכשרה המקצועית שלא קיימת.

האמנם מישהו מקרב הפעילים החברתיים מבקש שהמצב הנוכחי יישאר על כנו? הכל יודעים שבתי הסוהר נתונים במשבר, שהצפיפות בהם גבוהה ושכבוד האדם של האסירים נפגע מדי יום. אלא שמכך לא נגזרת המסקנה שיש להפריט את בתי הסוהר. הפתרון האמיתי – עד שתימצא אלטרנטיבה אנושית יותר לכליאה – הוא לשפר ולתקן את המערכת הציבורית. דבר זה נעשה, למשל, במקרה של כלא חדש כמו כלא צלמון שעומד בקריטריונים גבוהים מבחינת היחס לאסירים. אלא שבזמנו, כאשר עלתה הצפיפות בבתי הסוהר, משרד האוצר הצמיד אקדח לרקתם של המשרד לבטחון פנים ושל שב"ס והתנה את העברתם של תקציבים להקמתו של בית סוהר חדש בכך שהוא יהיה כלא פרטי.

גם לא אכפת להם שבתי הכלא נהפכו זה מכבר לאוניברסיטה ללימודי הפשע – כי אין תוכניות שיקום. העיקר שבתי הסוהר יישארו ציבוריים. כי ציבורי זה טוב – כמו כל השירותים הציבוריים המצוינים שאנו מקבלים מהמדינה.

הניסיון בארה"ב – שבה יושבים כיום מעל שני מיליון בני-אדם בבתי הכלא – מלמד שברבים מבתי הסוהר הפרטיים התדרדרה רמת הסוהרים (בשל קיצוצי שכר ניכרים) ועל כן גם ירדה רמת הביטחון בבית הכלא; היתה הרעה מתמדת בתנאי האסירים; וההיבט הנצלני מכולם – עבודת האסירים המניבה ביצי זהב (עבודה זולה ורווחים עצומים) לזכיינים. אין זה מפתיע שהאנליסטים בוול-סטריט ממליצים בחום על רכישת מניות חברות הכליאה, ומזהירים את המשקיעים מפני שתי 'סכנות' בלבד – צמצום בפשיעה ומציאת אלטרנטיבות לכליאה. אין זה מפתיע גם שחברות הכליאה מגייסות שתדלנים שמקדמים ענישה מחמירה יותר, המצאת עבירות חדשות וביטול תכניות שיקום – בקיצור, צעדים העומדים בניגוד לאינטרס הציבורי הברור בהפחתת הפשיעה ובצמצום מימדי הכליאה.

אחת הפעילות הקולניות בתחום היא חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. על לבייב היא אמרה שמשום שהוא גם בעל כביש חוצה ישראל (שגם לו היא כמובן מתנגדת), "אנשיו יעצרו נהגים שסרחו וישלחו אותם ישירות לכלא הפרטי שלו". אין גבול לרוע ולהסתה.

העובדות אינן חשובות ליחימוביץ'. כלל לא אכפת לה שהמדינה לא הוציאה מידה שום כוח ושום אחריות – להפך. המדינה קבעה במכרז מפורט בן מאות עמודים ואלפי פרטים את כל חובות הזכיין, את גודל התאים, איכות המיטות, כמות האוכל, מספר הקלוריות, מספר שעות הלימוד והספורט ותוכניות השיקום.

המדינה קבעה תנאים שהם טובים בשיעור ניכר מהתנאים הקיימים בבתי הסוהר שלה. היא בנתה גם מנגנון פיקוח ובקרה שיפעיל סנקציות מיידיות ברגע שהזכיין יעיז לחרוג מההסכם. ויש גם ועדה מייעצת בראשות שופט בדימוס שתבדוק ותגיש דו"ח שנתי לכנסת. אז היכן ההתנערות מאחריות והפגיעה בכבוד האדם? הלוואי והיו מנהלים כך את בתי הסוהר כולם.

הבנתם? יש מכרז, אז הכל בסדר. פתאום שטרסלר מאמין בכוחה של המדינה וביכולתה לפקח. אנחנו כנראה לא חיים באותה מדינה. במדינת שטרסלר – ערוץ 2 וערוץ 10 עומדים באופן קפדני בתנאי הזיכיונות שלהם; בתי האבות הפרטיים מספקים לקשישים שבהשגחתם את מיטב השירותים; ידיהן של יחידות הפיקוח על חוקי העבודה ריקות מעבודה בשל היחסים ההרמוניים בין עובדים למעבידיהם; וכמובן – חוקי התכנון והבנייה נאכפים בקפדנות.

משרד האוצר התנגד באופן שיטתי לתקצוב יחידת הפיקוח בבתי הסוהר בתוך החוק. כנראה כדי לבטל אותה באחד מחוקי ההסדרים הבאים. גם האמונה שתוטלנה על הזכיין סנקציות מיידיות מעידה על נאיביות, במקרה הטוב, ועל היתממות מקוממת במקרה הרע. מנגנון ה-step in, המאפשר למדינה להכנס בנעלי הזכיין במקרים קיצוניים הוא מנגנון שלא הופעל בשום מדינה, בשל עלויותיו העצומות. קשה להאמין שהדבר יקרה דווקא אצלנו.

אבל "החברתיים" בשלהם. הם מתנגדים לכל הפרטה. הם התנגדו לכביש שש – שהוא הצלחה ענקית מבחינת אפשרויות העבודה והבילוי של תושבי הפריפריה; הם התנגדו להפרטת בזק – שהקפיצה את התקשורת שנות דור קדימה; הם התנגדו להפרטת קווי אגד – למרות שיפור השירות והירידה במחירי הנסיעות; והם מתנגדים גם להפרטת בתי הסוהר.

זה כל-כך מופרך שקשה לבחור במה להתחיל: אצל שטרסלר, המגזר הפרטי הוא תמיד יעיל ותחרותי (ע"ע השוק הסלולרי, תחנות הדלק, חברות הביטוח, הבנקים), ואילו המגזר הציבורי הוא תמיד מושחת ולא יעיל. מין חוקי טבע כאלו. השיפור הגדול בשירותי 'בזק' נבע הן מהתפתחויות טכנולוגיות והן מהפיכתה של 'בזק' לחברה ממשלתית. ההפרטה שלה אירעה רק בשנה שעברה, ולא ראינו מאז קפיצות מדרגה יוצאות דופן באיכות הניהול והשירות שלה (חוץ מפרשת גלברד). יותר מכך, נרשמה גם התדרדרות (צפויה כמובן) בהענקת השירות האוניברסלית שבה היא חייבת, ועכשיו 'בזק' כבר לא ממהרת לחבר מקומות רחוקים לרשת הטלפונית, כי זה לא כל-כך רווחי.

האמנם כביש 6 הוא כזו הצלחה? מדי שנה המדינה משלמת לזכיין בגין אי-עמידה במכסות הנסיעה הצפויות בכביש. שלא לדבר על כך שהמדינה עצמה השקיעה מיליארדים בסלילת הכביש.

במדינת שטרסלר כל ההפרטות הן אותו דבר. הוא מתעלם מכך שהפרטת סמכויות כליאה (הזכיין יהיה אחראי על שליחת אסירים לצינוק, על שלילת חופשות ועל המלצות בוועדת השחרורים) היא עניין אחר לחלוטין מאשר הפרטה של קווי אוטובוס (שגם היא בעייתית לא פעם בשל הפגיעה הקשה בזכויות העובדים (ע"ע מטרודן). יש כאן העברה של הכוח השלטוני – המונופול המדינתי על האלימות – לידיים פרטיות. זהו שינוי קונסטיטוציוני ממדרגה ראשונה, ועל כך מבוססת העתירה לבג"ץ (שאכן הבין כי מדובר בעניין חשוב במיוחד והרחיב את ההרכב לתשעה שופטים). עם ההיגיון של שטרסלר, הצעד הבא אמור להיות הפרטת חיל האוויר ובית המשפט העליון.

החברתיים ירדפו לעד את השוק החופשי שמביא פיתוח, קדמה ורווחה. הם יעשו הכל כדי שהמדינה הטובה, המנוהלת ביעילות על ידי פוליטיקאים ישרים וחרוצים, תלאים את כל העסקים הפרטיים, תנהל ביד רמה את כולם ותעסיק את כל העובדים בשוויון מלא – כדי שכולנו נוכל לחזור סוף סוף לגן העדן הקומוניסטי האבוד.

ולקינוח, הטיעון שבלעדיו שום מאמר שטרסלרי אינו שלם: או שוק חופשי נהדר (שתמיד מביא רק "פיתוח, קידמה ורווחה" (ואף פעם לא הרחבת פערים, הרס סביבתי או ניכור נורא)) או "גן עדן קומוניסטי" (הרפלקס השטרסלרי שכח להזכיר הפעם את אלבניה וצפון קוריאה). העובדה ש"שוק חופשי" אמיתי מתקיים בעיקר בקורסי המבוא לכלכלה של שנה א' (אחרת בשביל מה היינו צריכים את מוסד הממונה על ההגבלים העסקיים?); ושבאירופה, בקנדה, ביפאן ובוודאי בסקנדינביה נמצאו נתיבי ביניים בין הג'ונגל האמריקאי לבין כלכלת הפיקוד הסובייטית – לא מצליחות לבלבל את שטרסלר.