“כבוד האדם” של התאגיד ("הארץ", 25.10.2006)
האם גופים כמו בנקים או חברות ביטוח זכאים ליהנות מזכויות חוקתיות?
כמה ימים לאחר סיום חגיגות הפרישה המתוקשרות של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, התפרסם, בצנעה, פסק דין (בג"ץ 4593/05 בנק המזרחי המאוחד נ' ראש הממשלה) השופך אור על השקפתו החברתית-כלכלית.
פסק הדין נסב על עתירתו של בנק המזרחי נגד סעיף בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, שאסר על בנקים לגבות עמלה בגין פרעון מוקדם של משכנתה על בית מגורים שפונה עקב יישום התוכנית. לטענת הבנק, הסעיף פגע באופן לא-מידתי בזכותו החוקתית לקניין. העתירה נדחתה, בין השאר משום שלנוכח המטרות החברתיות והלאומיות שבבסיס החוק, הפגיעה בזכויות הבנק היתה מידתית.
אולם פסק דינו של ברק עסק גם בשאלה פרשנית רבת חשיבות: האם ההגדרה "אדם" ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מוגבלת לבן אדם בשר ודם? האם זכויות יסוד חוקתיות כמו חופש הביטוי, הזכות לקניין או לפרטיות נתונות גם לתאגידים?
ברק פסק כי על פי פרשנותו התכליתית, חוק היסוד חל גם על תאגידים. לטענתו, שלילת ההגנה החוקתית מתאגידים תפגע בסופו של דבר בבני האדם ה"מסתתרים" מאחוריו. מבחינה משפטית פורמלית, ייתכן שאין רבב בפסיקתו של ברק, שממשיכה מסורת משפטית שהחלה בארה"ב בסוף המאה ה-19, של הגנה על זכויותיהם של תאגידים. עם זאת, מבחינה מהותית, זו פסיקה בעייתית.
ראשית, זכויות בעלות מעמד חוקתי נהנות ממעמד משפטי חזק יותר והיכולת לפגוע בהן מועטה יותר. אף שהמשפט החוקתי נועד, לדעת משפטנים רבים, לשמש ככלי להגנתם של קבוצות חלשות באוכלוסייה, הרי שלהחלטת ברק יש משמעויות חלוקתיות ברורות – שכן בהינף יד פרשני היא העניקה זכויות חוקתיות לגופים רבי עוצמה כמו בנקים, חברות ביטוח או חברות תרופות.
דוגמה להשלכות אפשריות של פרשנות זו ניתן למצוא בפסיקת בית המשפט העליון האמריקאי, שפסל ב-1978 חוק שהגביל את גובה התרומות שמותר לתאגידים לתרום למועמדים פוליטיים, בטענה שההגבלה פוגעת בזכותם החוקתית של תאגידים לחופש הביטוי. פסיקה זו הרחיבה מאוד את היקפי התרומות של התאגידים למועמדים משתי המפלגות, והעמיקה את הקשר בין הון לשלטון.
קשה שלא להנגיד עמדה זו של ברק לידו הקפוצה, במקרים קודמים, בכל הנוגע להיקפן של הזכויות החברתיות המוגנות על ידי חוק היסוד. למעשה, פסיקתו מקבעת מצב אבסורדי שבו לתאגידים יש יותר זכויות מאשר לבני אדם, שאינם רשאים, למשל, ליהנות מהפריווילגיה של רישום כחברה בע"מ.
שנית, הגישה המתייחסת לזכויות האדם של תאגידים מתעלמת לחלוטין מהשינויים הדרמטיים שחוללה הגלובליזציה. בעבר, ובהתאם למחשבה הליברלית הקלאסית, זכויות האדם נתפשו כמיועדות להגן על הפרט מהמדינה רבת העוצמה. אולם כיום, כשעוצמתם של תאגידים רבים גדולה מזו של מדינות; כשתאגידים רבים, גם בישראל, ממלאים פונקציות שלטוניות שהופרטו; וכאשר הפוטנציאל שלהם לפגוע בזכויות האדם ובאיכות הסביבה מתממש תדיר, מתעוררת דווקא שאלת החובות – ולא הזכויות – שיש להטיל עליהם.
השאלה המעניינת היא איזו עמדה ינקוט בית המשפט העליון בראשות הנשיאה החדשה דורית ביניש: האם ימשיך באימוץ קו א-היסטורי המתעלם ממקומם המרכזי של תאגידים בעולמנו? או שמא יאות ליטול על עצמו תפקיד אקטיוויסטי יותר – הכרוך בהיכרות מעמיקה יותר עם המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית של ימינו – בהגנה על מי שבאמת זקוק לכך?
