עלייתה וירידתה של מדינת הרווחה (Ynet, 10.6.2007)

עלייתה וירידתה של מדינת הרווחה (Ynet, 10.6.2007)

מכירת החיסול של מדינת הרווחה מקרבת מחדש בין האינטרסים של המעמדות הנמוכים ומעמד הביניים. תוצאות שחיקת השירות הציבורי מוחשיות יותר מאי פעם – ומחיר ההפרטה נגלה לעין כל. עופר סיטבון מגולל את ההיסטוריה של מדינת הרווחה בישראל ובעולם, ומקווה כי לא ירחק היום בו היעדרה יקבל גם ביטוי פוליטי

 

מדינת הרווחה המודרנית שקמה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה לא היתה מדינה סוציאליסטית. היא התקיימה רק בחברות בהן היתה קיימת כלכלת שוק, וגם לא הביאה לביטול מלא של העוני ושל אי-השוויון. מאידך, היא הכירה בכך שלמדינה יש תפקיד חשוב בארגון הכלכלה, ומטרתה המוצהרת היתה צמצום הפערים החברתיים באמצעות פעולה דו-ראשית: מצד אחד התערבות מדינתית, בכל האמצעים העומדים לרשות הממשלה, בפעילות המשקית והכלכלית; ומצד שני הוצאת השירותים החברתיים מן השוק, והפיכתן לזכויות חברתיות שכל אזרח זכאי להן. במובן זה, נשאה בחובה מדינת הרווחה פוטנציאל רדיקלי למדי לשינוי יחסי הכוח החברתיים, ואין זה מפתיע כי קמו לה מקטרגים ומתנגדים לא מעטים.

 

נהוג להזכיר שתי תופעות היסטוריות שזירזו את הקמת מדינת הרווחה: החשש מפני עליית כוחו של הקומוניזם במזרח אירופה ומהגידול בכוחן של מפלגות הפועלים במדינות מערב אירופה; והמשבר הגדול של שנת 1929 שהוביל למעורבות ממשלתית מסיבית – דווקא בארצות-הברית – במסגרת מדיניות הניו דיל ,והשפיע מאוד על ההכרה כי יש לרסן את הקפיטליזם הפראי באמצעות המדינה.

 

הלורד ויליאם בוורידג', אביה של מדינת הרווחה הבריטית, סבר כי על המדינה לדאוג לאזרח לכל אורך חייו, מהעריסה ועד לקבר. לשם כך יש לפתח שורת שירותים שנועדו להגן על האוכלוסייה הן מפני סיכוני החיים – מחלה, נכות, מות המפרנס, זקנה, יתמות ועוד – והן מפני סיכוני השוק – פיטורים, אבטלה, תאונות עבודה, פשיטת רגל ועוד. תפיסה זו, שהיתה נתונה בקונסנזוס פוליטי עד לשנות השבעים, הופכת את המדינה למעין חברת ביטוח גדולה המאפשרת לאזרח הקשיש לשמור על רמת החיים אותה השיג במהלך חייו, ולאדם העני קיום בכבוד. מדיניות זו מתאפשרת, בין השאר, כתוצאה מחלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות מערכות המס, ומטרה עקיפה אך חשובה לא פחות שלה היא יצירת שילוב חברתי ופוליטי בין קבוצות ומעמדות חברתיים.

 

הגשמת ייעודה של מדינת הרווחה

 

לשם מימושן של המטרות הנעלות הללו פעלה מדינת הרווחה בכמה מישורים, בראש ובראשונה באמצעות מדיניות של התערבות ותכנון ממשלתיים בשוק. מעורבות זו התבטאה במדיניות תקציבית מרחיבה, שנשענה על תורתו של הכלכלן הבריטי הנודע ג'ון מיינארד קיינס וגרסה כי במצב של מיתון כלכלי, הממשלה רשאית – ואף חייבת – להגדיל את הגירעון התקציבי כדי להניע את הפעילות הכלכלית. קיינס טען כי מדינה איננה משק בית, וכי מותר לה להיות באוברדרפט. פעילותה יכולה לייצר מקומות עבודה שבתורם מייצרים צמיחה כלכלית. זו מגדילה את הכנסות הממשלה ממסים וכך מאפשרת לה לצמצם מחדש את הגירעון.

 

המעורבות והתכנון התבטאו באופנים חשובים נוספים: הבנק המרכזי שמר על יציבות המטבע המקומי והגן עליו מפני ספקולנטים; מדיניות מכסים אפשרה להגן על התעשייה והחקלאות המקומיים; פיתוח מסיבי של תשתיות מדינתיות דוגמת מסילות ברזל, כבישים ותחנות כוח; בעלות ציבורית ולאו דווקא ממשלתית, על גורמי ייצור ומימון ועוד. מכלול הצעדים הללו ניתב את כלכלת השוק לאפיקים מוסדרים, והוביל ליציבות כלכלית ולשגשוג מתמשך.

 

היבט מרכזי נוסף הוא עיקרון הדה-קומודיפיקציה, שמשמעותו היא הוצאת שירותים ציבוריים מסוימים – חינוך, בריאות, דיור, שוק עבודה מאורגן ועוד – מהתחום הצר של שוק הסחורות שבו כל-אחד זכאי לקבל שירות כגובה הכנסתו. כל תושבי המדינה משלמים מסים בהתאם להכנסתם)מיסוי פרוגרסיבי ,(וכולם מקבלים שירותים חברתיים מפותחים. זהו עיקרון האוניברסליות, המכיר בקיומן של זכויות חברתיות להן זכאים כל האזרחים. היישום של העקרונות אלו פועל כמובן בכיוון של חלוקה שוויונית יותר של ההכנסות במשק, ועל כן גם לצמצום הפערים החברתיים.

 

לבסוף, עיקרון חשוב נוסף של מדינת הרווחה הוא עיקרון הדה-פמיליזציה שנועד ליצור תנאים שיאפשרו לכל האזרחים לקיים רמת חיים סבירה, ללא קשר למצבם ולתפקידם המשפחתיים. דוגמאות ליישומו הן סבסוד מעונות יום, הענקת קצבאות ילדים, חופשה שנתית ועוד.

 

מדינת הרווחה טובה לדמוקרטיה?

 

אחד ההישגים החשובים של מדינת הרווחה הוא היווצרות מעמד ביניים רחב בעל השכלה גבוהה ורמת חיים נאותה, הנושא את המשק על כתפיו הן ככוח ייצור, הן ככוח קנייה והן כמשלם מסים. בניגוד לאמונה הרווחת, בני מעמד הביניים – ולא רק בני המעמדות הנמוכים – הם בין הנהנים העיקריים ממדינת הרווחה: הן ממערכת רפואה ציבורית מקצועית והוצאה ציבורית גבוהה על חינוך, והן משום שמדינת הרווחה מספקת לא פעם למעמד הביניים תעסוקה, הכנסה וכוח מקצועי.

 

מדינת הרווחה טובה גם לדמוקרטיה, שכן חינוך נרחב מבטיח את קיומו של ציבור משכיל ומתעניין שיהא שותף בכינון דיון ציבורי ערני ותוסס. הוא הדין גם לגבי הבטחת קיומה של רשת ביטחון סוציאלית. לאזרחים עניים, העסוקים במאבק ההישרדות היומיומי, יש פנאי מועט, אם בכלל, להשתתף בחיים הדמוקרטיים. בנוסף, היא גם מקדמת יציבות כלכלית וסולידריות, שהן אבני יסוד לניהול דמוקרטיה תקינה.

 

היבט חשוב נוסף המאפיין מדינות רווחה הוא טיפוח גופים עצמאיים כדוגמת האקדמיה, השירות הציבורי, מערכת המשפט, השידור הציבורי או איגודי העובדים. אלו מנגנונים ציבוריים שיש בכוחם להוות משקל נגד לכוחו של ההון הפרטי ולהצטברותו בידי מעטים. הניסיונות המתמשכים שאנו עדים להם בשנים האחרונות לפגוע בעצמאותם ובכוחם של גופים אלו, מלמדים דווקא על חשיבותם הרבה.

 

שלושת המודלים של מדינות הרווחה

 

במדינות האנגלו-סקסיות רווח בעיקר מודל מדינת הסעד, לפיו השוק אמור לתת מענה לצורכי האזרחים, ותפקידה של מערכת הרווחה מצטמצם לסיוע לקבוצות החלשות והנזקקות ביותר. התמיכה נעשית באמצעות גישה סלקטיבית הנשענת על מבחני אמצעים, כלומר על הנזקק להוכיח את עוניו כדי לקבל תמיכה שנועדה לספק לו סף קיום מינימלית. על-כן בארצות הברית – הדוגמא הבולטת למדינת סעד – אין, למשל, ביטוח בריאות ממלכתי. הבריאות, כמו החינוך או הפנסיה, נתפסת כסחורה ולא כזכות חברתית. לבסוף, במדינת הסעד זוכה מערכת הצדקה והפילנתרופיה לעידוד ממשלתי נלהב.

 

המודל השני הוא מדינת הרווחה השמרנית, האופיינית בעיקר למדינות מערב אירופה. רשת הביטחון הסוציאלי הנדיבה הקיימת במדינות אלו נועדה לשמר את מעמדן הכלכלי-החברתי של הקבוצות השונות באוכלוסייה, ומערכת ההטבות הסוציאליות תלויה במקום עבודתו של האדם. מודל זה איננו אוניברסלי באופיו, ואינו מוכוון לצמצום פערים כי אם להשגתה של יציבות חברתית. יחד עם זאת, השירותים החברתיים במדינות אלו מפותחים באופן יחסי.

 

המודל השלישי, המתקדם ביותר, הוא של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, הרווח גם כיום במדינות סקנדינביה. מודל זה מבוסס על מערכת רווחה נדיבה המעניקה גמלאות על בסיס אוניברסלי ושירותים חברתיים נרחבים. מדיניות השכר שוויונית באופן יחסי וקיים ניסיון לצמצום מרבי של אי-השוויון בין גברים לנשים, באמצעות העלאת שיעור השתתפותן של נשים בשוק העבודה. מדיניות רווחה זו תרמה לשוויון חברתי וכלכלי, לתעסוקה כמעט מלאה תוך קליטה של עובדים חסרי כישורים בשוק העבודה בשכר גבוה באופן יחסי, ולשיעורי עוני נמוכים מאוד בקרב משפחות חד-הוריות.

 

קריסת מדינת הרווחה בישראל ובעולם

 

לצד תוכנית מרשל, הקמת מדינת הרווחה היתה האחראית המרכזיות לנס הכלכלי של שיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. אלא שמאז הגיעה לשיאה בשנות השבעים, היא נתונה במשבר הולך ומחריף. עליית האבטלה, משברי הנפט וכישלון המדיניות הקיינסיאנית המסורתית, תהליכים שלובים הקשורים גם בגלובליזציה, הובילו למתקפה שמרנית מתמשכת: הביקורת הימנית יוצאת כנגד "המדינה האומנת" (nanny state) שמסירה את האחריות האישית מהיחיד ומובילה לניצול לרעה של מערכות התמיכה; ביקורת נוספת טענה כי מדינת הרווחה אינה ישימה, שכן היא פוגעת ביכולת התחרות של המדינה בשוק הגלובלי; אחרים גורסים כי השינוי במגמות הדמוגרפיות – עליית תוחלת החיים וירידת שיעור הילודה – מייקר מאוד את הוצאות הפנסיה והבריאות ומחייב הטלת מיסוי כבד על שכבות הביניים.

 

המהפכה השמרנית, המכונה גם ניאו-ליברליזם, זכתה למימוש פוליטי עם עלייתם לשלטון של מרגרט תאצ'ר בבריטניה (1979) ורונלד רייגן בארצות-הברית (1981). בישראל היתה תוכנית הייצוב הכלכלית של שנת 1985 נקודת המפנה בתהליך הפירוק ההדרגתי של הישגי מדינת הרווחה. פירוק זה נמשך עד עצם היום הזה, והגיע לשיאו במדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו שדחפה את ישראל לכיוון מודל מדינת הסעד. הקיצוצים הגדולים בתקציבים החברתיים והפחתת שיעור הקצבאות הובילו להכרה כי המדינה כבר אינה מספקת פיתרונות, ומעמד הביניים החל לפנות לשוק החופשי כדי למצוא תחליפים בתשלום עבור מה שקיבל בעבר בחינם.

 

בריחה זו של מעמדות הביניים מהמערכות הציבוריות יצרה מעין כדור שלג, שכן השירותים הציבוריים נתפסו יותר ויותר כמיועדים למסכנים והעניים. נוכח חולשתם הפוליטית של המעמדות הנמוכים, לא היה ביכולתם למנוע את המשך הקיצוצים בתקציבים החברתיים, שפגעו במדינת הרווחה והגדילו את המצוקות החברתיות. במקביל, מעמדות הביניים שלא תפסו עוד את שימורה של מדינת הרווחה כאינטרס שלהם, הפסיקו לשמש שתדלנים פוליטיים למענה, ואף ניסו לבדל עצמם ממנה כדי לשמר את יתרונם היחסי.

 

אחת ההשלכות של מצב זה היתה מיאוס תקשורתי גובר והולך במגזר הציבורי – כמו גם במערכת הפוליטית – ובמקביל תמיכה גוברת בהמשך מדיניות ההפרטה. יחד עם זאת, פירוק מדינת הרווחה יוצר מחדש קרבת אינטרסים בין המעמדות הנמוכים למעמדות הביניים. מחירי ההפרטה הולכים ונגלים לעין, והשחיקה בשירות הציבורי הופכת בולטת ומשמעותית לכל. יש לקוות כי לא ירחק היום שבו יהיה לכך גם ביטוי פוליטי.

13 thoughts on “עלייתה וירידתה של מדינת הרווחה (Ynet, 10.6.2007)

  1. תודה רבה.
    נראה לי שהכותב עדיין לא ענה לי על השאלה בקטע שקישרת אליו. האם מי שבעד הלאמה של חלק גדול מהחברות יכול להיחשב סוציאל דמוקרט או שזה משייך אותו לגישה הסוציאליסטית.
    אני בעד דמוקרטיה אבל מצד שני כן מעוניין בכך שיהיו חברות ממשלתיות בהרבה תחומים. אז אני מעוניין לדעת איפה אני עומד?

  2. הלאמה היתה חלק בלתי-נפרד מהמדיניות של הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות אחרי מלחמת העולם השנייה. בלט מאוד בבריטניה. כמובן, גם כלכלת הפיקוד הסובייטית היתה מבוססת על משק ממשלתי. אבל היום, ההלאמה עומדת פחות על הפרק (אם כי בדרום אמריקה ישנן התפתחויות מעניינות בהקשר זה), ולדעתי נכון יותר (לפחות עבור סוציאל-דמוקרטיים) לדבר על הצברה ( מלשון 'ציבור', וכמשקל נגד ל'הפרטה' ) (כל הזכויות על המונח למשפטן איל פלג) במובן של שליטה ציבורית בשירותים ובתשתיות מרכזיים. 'ציבורית' במובן שהשליטה לא חייבת להיות ממשלתית אלא גם בידי ארגון כמו ההסתדרות, קרנות פנסיה גדולות (כפי שקורה בסקנידנביה), קואופרטיביים ושאר גופים שמחוייבים להענקת שירות אוניברסלי ושעקרון הרווח אינו השיקול המרכזי שלהם.

  3. עופר,
    האם לא יכול להיות שמנגנוני הסעד הפכו ל"מיועדים לעניים", כיוון שהמנגנונים הממשלתים, כדרכם של רוב המוסדות הממשלתיים, הפכו למסואבים. אם תזכר בשנות ה-70 (אני זוכר את זה בעיקר מתוך סיפורים של הדור מעלי), הסיאוב והשחיתות של המוסדות הציבוריים היתה מקור ללעג ולשנינה ולמקור רציני ליאוש (ראה "תעלת בלאומליך"). השעות הארוכות שהיית צריך לעמוד בתור… זה שהיית צריך להמתין לפקיד שיסיים לשתות את התה. התורים הארוכים. עד היום יש לכך עוד שרידים מזעזעים. באוניברסיטה שבה אני לומד, עדיין משתמשים בשיטות ישנות שדורשות הרבה פקידים (כנראה כדי לשמור על מקום עבודת הפקידים) והסטודנטים כתוצאה מכך צריכים לבזבז זמן רב, על דברים שבאוניברסיטאות אחרות לוקחים בדיוק שתי דקות.

    לעומתם, המוסדות המופרטים הראו בדרך כלל יעילות רבה יותר. ולכן האזרח הפשוט הבין מהר מאד שהוא רוצה להפריט כל דבר, כדי שהוא לא יצטרך לבזבז כל כך הרבה זמן על פקידים מושחתים. ואולי בגלל זה מדיניות הרווחה נפלה.
    אולי בגלל שמוסדות ממשלתים הפכו לבזבזני כספים נוראיים, העדיף הממשל לסמוך על מוסדות צדקה וחסד פרטיים, שמנצלים את כספי התרומות בצורה יעילה יותר, כדי לתת תמיכה טובה יותר לחלשים.

  4. טל,
    לביקורת הימנית על מדינת הרווחה יש כמובן מקום. אין ספק שהביורוקרטיזציה של הטיפול בבעיות הרווחה לא היתה תמיד יעילה, ולעיתים היא אף גרמה לעוולות שונים בהתייחסות לא מספיק רגישה לבעיות נקודתיות של האזרחים. במובן זה, אכן, לא פעם לעמותות העוסקות בעניינים אלו יש יתרונות חשובים – מקצועיות, התמחות, רגישות קהילתית. יחד עם זאת, אני מתנגד לחלוטין לגישה המשליכה את התינוק עם המים. מדינת הרווחה היא עתירת הישגים, והיא האחראית המרכזית ל'נס הכלכלי' שפקד את אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. ההצלחה של המדינות הסקנידנביות, עד היום, מוכיחה, כי אין בהכרח בעיה אינהרנטית במדינת הרווחה. יתרה מזו, הסתמכות על צדקה וחסד כשיטה – להבדיל מאשר באופן נקודתי – פסולה בעיניי. הצדקה, מעצם טיבה, חסרה את הראייה האוניברסלית ואת הכוונת המדיניות, היא תלויה בגחמות ובטוב ליבם של הפילנתרופים ולא בכספי המיסוי (כל מי שעבד פעם בעמותה מכיר את הבעייתיות הרבה שבמימון הפרוייקטים על-ידי תורמים). גם ההלל למוסדות הפרטיים הוא לא תמיד במקום – גוף פרטי שמבקש למקסם את רווחיו יהיה תמיד חשוד בעיניי בכל הנוגע לטיפול בבעיות רווחה ובכלל – אני סקפטי מאוד ביחס להפרטת שירותים חברתיים (כתבתי על כך בכמה וכמה מאמרים אודות הפרטת בתי הסוהר, ואשר מופיעים באתר). לבסוף, גם במקורות היהודיים ניתן למצוא התייחסות ביקורתית להסתמכות על צדקה (כמובן, שמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם). בהקשר זה, אני מרשה לעצמי לצטט את עצמי מתוך מאמר שכתבתי ושהתפרסם ב'ארץ אחרת':

    "בניתוח הפוליטיקה המודרנית, מקובל להבחין בין שתי תפיסות בחיים הציבוריים – פילנתרופיה לעומת פוליטיקה. הפילנתרופים, שאינם מועמדים במבחן האלקטורלי, מבססים ציבוריות של צדקה. המצוקות הן 'טבעיות' ותמיד נקודתיות, ובמובלע – או שלא – נובעות מאשמתם של העניים ש'בחרו' בחיי עוני. על פי תפישה זו, הפערים הגיוניים והכרחיים ונדיבות ליבם של בעלי האמצעים ו'רגישותם החברתית' יכולה להקל את המצוקות, ועדיף לעשות זאת באופן אלגנטי ומוחצן ("תרמת ולא פרסמת – כאילו לא תרמת", הסביר באחרונה היחצ"ן רני רהב מהי מהותו של מתן בסתר, מודל 2006). זיהוי ה'מצוקה' משמר את מעמדם החברתי והפוליטי הן של הנותן והן של המקבל. זהו סדר העולם, "כי לא יחדל אביון מן הארץ".
    מנגד, אנשי הפוליטיקה מאמינים שיש בעיות חברתיות, מבניות, בעלות מימד אנושי, המצריכות פתרון כולל (או לפחות התמודדות), חברתי גם הוא,, המבוסס על פשרות ומאבקי כוח (לא תמיד יפים, ולעיתים אף, רחמנא ליצלן, אינטרסנטיים). הפוליטיקה הדמוקרטית בצורתה האידיאלית מוכוונת-צדק, היא שואפת לשנות את הסדר החברתי הקיים ולשפר את המנגנונים של חלוקת העושר בחברה. "אפס כי לא יהיה בך אביון".
    בציונות ניטש המאבק בין שתי גישות אלו מראשיתה, והוא בא לידי ביטוי בפגישתו הנודעת של הפוליטיקאי, תאודור הרצל, עם הגבירים, הרוטשילדים. בפגישה הבהיר הרצל בתקיפות את 'כללי המשחק' החדשים שיצרה הופעתה של הציונות המדינית. הדברים היפים והנכוחים שכתב הרצל ביומנו, בעקבות הפגישה, מבטאים היטב את הפער בין שתי התפישות: "ובכן, כסבור אני שאור החשמל לא הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה"."

  5. עופר,
    אני חושש שאתה ממתעלם מאד מבעיותה של העזרה המוסדית. כמישהו שיצא לו לעבוד זמן מה במוסד ממשלתי, חווית את השחתת הזמן והשחיתות הנוראה שמקום ממשלתי מייצר. העובדים ישבו רוב הזמן במטבח, ודנו בעיניני פוליטקה, במקום בעיניני עבודה. אם כבר עסקו בעיניני עבודה, זה נגע בעיקר לפוליטיקה של האירגון, ומי אמר למי ומדוע. אירגונים גדולים ברחבי העולם, ידועים כמהירים לעבור השחתה וסיאוב. באירגונים כאלו, לא מי שאכפת לו מתקדם, אל מי שקרוב לצלחת. יש אין ספור מאמרים שמדברים על הסיאוב והשחיתות המובנים באירגוניים ממשלתיים.והתוצאה המרה שהציבור כמעט לא מקבל את העזרה שהוא צריך לקבל, בעוד שהבירוקרטים חיים על חשבון הכספים ששילמתי כמיסים.

    אתה מצביע על בעיה אחרת: בעיית הפילנטרופיה המוחצנת של רוני רבה ושות'. זוהי מחלה ידועה, ואני כמוך אינני אוהב אותה כלל.

    אני מדבר על עזרה הדדית מסוג אחר. מהסוג שתמיד היה בעם ישראל. בעם ישראל לדוגמא, היתה הכוונה של המנהיגות הרוחנית, שכל ילד ילמד לפחות חמש שנים, ולא משנה מה מצבו הכלכלי. ולכן הציבור התגייס לדואג ללימודם של ילדי ישראל (ניתן לראות התגייסות כזאת, עד היום בבני-ברק). בעם ישראל תמיד התקיים מתן בסתר (ולא מתן נוסח רוני רהב). בעם ישראל הצדקה (נוסח הרמב"ם) היתה נר לרגלינו (כשצדקה הגדולה ביותר היא ללמד אדם מקצוע).

    החברה ששאני חושב שיש לה את הכוח המוסרי הגדול ביותר, היא חברה בה אין שחיתות מוסדית מובנית ולא פילנטרופים מוקצנים (אם כי אינני רואה בכך דבר רע, כפי שאתה אולי רואה בכך (אין לי בעיה עם שוק חופשי מווסת)). היא חברה בה אנשי רוח, הם המנהיגים האמתיים שלה. כפי שעמנו עשה במשך 2000 שנים, ללא הזדקקות לממשלה תומכת או מיסים.

    נכון, היום זה נראה בלתי ריאלי. אבל כדי שאנשי רוח יצליחו להנהיג חברה, הם צריכים להיות אנשי מוסר וצדק, ולדאוג לכך שיהיה צדק אמיתי בין אנשים (לא צדק סוציאליסטי שדואג רק לחלש, אלא צדק שאינו מבדיל בין חלש לחזק… צדק אמיתי). אולי זה נראה לך בלתי אפשרי, אך בעם ישראל היו מוסדות צדק כאלו, שפעלו פעם (הסנהדרין של בית שני). העם אהב אותם ונטה מעים עבודת האלילים של כהני בית המקדש (הצדוקים), כיוון שהסנהדרין עשה משפט צדק בין אנשים, וזה היה מקור כוחו.

    כאשר לאנשי הרוח יהיה מקור סמכות, הם גם יכולו תוך דיון מתמשך עם כלל הקהל, להכווין משימות "לאומיות" ותרומות כספים.

    אני מעדיף מראה זה (שפעם לא היה חלום), על פני ה"צדקה" הממוסדת, שמביאה לנו אנשים כמו עמיר פרץ. ראשי וועדים, מאד לא נבונים, שדואגים רק לאינטרסים של העבודים, ולא לאינטרסים של הציבור אותו הם אמורים לשרת (ובגלל זה הולך וחרב מיסד ה"צדקה" הציבורית).

    לגבי, הארצות הקנדינביות. הייתי רוצה להבין אותן יותר לעומק. לא בטוח שמה שנראה מכאן זהב, הוא אכן זהב. למיטב הבנתי, גם שם יש בעיות, שכאן לא מרבים לדבר עליהן. זה כמו מה שקרה בהולנד. כולם חשבו שההיתרים לסמים קלים בהולנד יפתרו את הבעיות, אך מסתבר כיום, שהם רק יצרו בעיות, וההולנדים כבר די מתחרטים על ההקלות ההן, והם אוסרים יותר יותר שימוש בסמים קלים.

  6. נ.ב.
    לגבי "הנס הכלכלי". יתכן שהוא דרוש כאשר המדינה בתחילת דרכה, או שהיא זקוקה לשיקום. לכן להערכתי הסוציאליזם הממוסד תרם תרומה חשובה בהקמת מדינת ישראל ובשיקום אירופה ההרוסה (ובל נשכח שארצות הברית השקיעה כספים רבים בשיקום אירופה וגם השקיעה לא מעט כספים בקיום מדינת ישראל (תוכנית מרשל)). אבל כיום, כנראה שרוב העולם הולך לכיוון קפיטליזם כזה או אחר. כיוון שהסוציאליזם מעקב את פיתוחה של המדינה.

  7. טל,
    אתמול בערב שמעתי הרצאה של אחת ממיסדות ארגון 'מעגלי צדק', שאני מניח כי יצא לך להתקל בו. היא סיפרה כיצד הארגון קם, וכיצד עבר בהדרגה, ועם השנים, תהליך של מעבר מתפיסות של צדקה לתפיסות של צדק חברתי. הפעולות שבהן הארגון עוסק כיום מוכוונות הן להעצמה של מקבלי הסיוע והן לפעולה להובלת שינוי מדיניות ברמה המדינתית. חברה אינה יכולה להתקיים ללא צדקה וללא התנדבות, זה ברור. יד שרה הוא ארגון שעושה עבודה חשובה. אבל חברה גם לא יכולה להתבסס רק עליהם. הצדקה היא קצרת רוח, גחמנית ונקודתית. היא מנציחה יחס של תלות בין המקבל והנותן ויוצרת ביניהם יחסי כוח (יש מסה מעניינת של מרסל מוס על היחסים החברתיים של מוסד המתנה. גם ניטשה כתב על כך משהו כמדומני). חשוב גם על כוחם הרב של ה'גבירים' בקהילות היהודיות בעבר.
    עזרה הדדית חשובה מאוד בעיניי והיא בעיניי תוצר של סולידריות, שהיא בעצמה תוצר אפשרי של מדיניות רווחה (כמוסבר במאמרי).
    תורת הצדק שאתה מציע – יחס שווה לחזק ולחלש – נראית לי בעייתית משהו. כפי שכתב אנאטול פראנס – לעני ולעשיר יש זכות שווה לישון מתחת לגשר. מכל מקום, זה נושא גדול שלא כאן המקום להידרש אליו.
    תיאוריך את השחיתות הציבורית המוסדית הם בעיניי מוגזמים ביותר. אני מכיר באופן אישי עשרות עובדי ציבור ישרי דרך ונקיי כפיים שעיקר דאגתם היא לקידום טובתו של הציבור. באותו אופן יצא לי גם להתקל בעובדים רבים במגזר העסקי שלא היו מאוד ישרים וגם לא ממש יעילים. העובדה שכיום בישראל זה בון-טון לקלס את השוק ולהטיח ביקורת אינסופית במוסדות הממשלתיים אינה הופכת זאת לעניין נכון יותר. הנטייה של ארגונים גדולים להסתאב נכונה במידה דומה, אם לא יותר, במגזר הפרטי. השערורויות הפיננסיות של ראשית שנות ה-2000 ( וורלדקום, אנרון וכו' ) היו כרוכות במעשי שחיתות גדולים ובפגיעה בפנסיות של עשרות ומאות אלפי אנשים. חברת החשמל בישראל נותנת שירות טוב למרות שהיא ממשלתית. בקליפורניה היא פרטית ותראה מה קרה שם. חברת הרכבות הבריטית שהופרטה בימי תאצ'ר הולאמה מחדש בראשית שנות ה-2000, לאחר שההפרטה גרמה שם להדרדרות קשה ברמת השירות והבטיחות. אחת הסיבות לירידה ברמת השירות הציבורי היא קיצוצים בלתי-פוסקים בתקציבים. זה קרה למשל בשירות התעסוקה שפשוט ייובש מתקציביו. זמן ההמתנה גדל כי התקן שם לא גדל, וכך נוצר לחץ לכיוון של הפרטה (תכנית ויסקונסין). זה קורה במקומות רבים אחרים, וזה אחד הזרזים להפרטה של שירותים ציבוריים.
    לבסוף, לגבי הטענה כי הסוציאליזם או הסוציאל-דמוקרטיה מעכבים את פיתוחה של המדינה, עולה כמובן השאלה הנהדרת – מהו 'פיתוח' ומהי 'צמיחה'. אני מפנה אותך בהקשר זה לתרגום שלי לסדרה 'חוקי הכלכלה האמיתיים' המצויים באתר. הכל מעניין, אבל יש שם חוק שמסביר את ההבדל בין השניים.
    הנס הכלכלי – כמובן, תכנית מארשל גם תרמה, והיא גם מוזכרת במאמר. לגבי סקנדינביה, המצב שם טוב על-פי כל פרמטר – שיעורי צמיחה, שיעורי אבטלה, רמת שירותים ציבוריים, אנלפבתיות ועוד. אני מציע לך מאוד לקרוא את מאמריו בנושא של ד"ר עמי וטורי באתר העוקץ.

  8. עופר,
    תודה על ההפניה ל"מעגלי צדק". שמעתי עליהם, אך עדיין לא פניתי אליהן. נתת לי מוטיבציה. תודה.

    הנה אנחנו מסכימים שצדקה וחסד הם חלק כמעט הכרחי בכל חברה. השאלה היא איך לעשות אותה. אתה מציג את הבעיות במוסדות הצדקה, ואני מסכים עם ביקורתך. אני מסכים שיש בעיה של בעיות נותן-מקבל, ושל מעמד הגבירים. בעיות אלו תמיד כנראה היו בלב הדיון של חברת הצדק היהודית (אינני אומר שהיא חברת החסד היחידה; יש עוד עמים וחברות העוסקים בצדקה). אבחן עתה את הבעיות ופתרונן האפשרי:
    לדוגמא, אמר רמב"ם שהצדקה הראויה ביותר היא צדקה בה אתה מלמד את האדם מקצוע. במצב, זה אתה עוזר לאדם להיות עצמאי. כך לדוגמא, עמותת "פעמונים", עוזרת למשפחות להגיע לעצמאות כלכלית, ומלמדת אותן כיצד לצאת מחובות. עד כמה שאני יודע, המצליחים בין חברי האגודה, הופכם בעצמם למדריכם בהתנדבות. בכך אתה מלמד אדם להפוך להיות עצמאי, וכן להפוך לנותן. כך גם ב"ריטורנו", שם הנגמלים מסמים, הופכים בעצמם למדריכים. אני חושב שעמותות אלו צריכות להיות דוגמא ונס. גם ב"יד שרה", אינך "נזקק" המקבל טובות מאחרים, אלא בסוף אתה מתבקש לתת תרומה, כפי שידך משגת, כדי שניתן יהיה לרכוש ולתחזק את הציוד. בנוסף, באגודה פועלים קשישים, שהאגודה מאפשרת להם להמשיך להיות נותנים.

    "ארעיות מוסדות הצדקה": אני מסכים איתך שבחברה בה הצדקה לא הפכה לאורך חיים, הצדקה היא קפרריזית וקופצנית. אך בעם ישראל, הפכה הצדקה לבסיס עולם. אני חי בחברה דתית (אני עצמי אינני דתי במובן המקובל של המילה). שבה מאד מקובל שכל משפחה מפרישה בהוראת קבע "תרומות ומעשרות" אפילו העניים ביותר מנסים לתרום כפי יכולתם. זה הפך להיות בחברה הדתית, למשהו אינרהנטי, כמעט כמו לנשום. כל אחד תורם למטרות הנראות בעיניו. וביחד, מוסדות צדקה יכולים לפעול כדי לקדם את המטרות, שלשמן התורמים נתנו כספיהם. המתן הוא בסתר, וללא ה"שאו-אוף" שרואים לפעמים בטלויזיה המערבית, שהופכת את הצדקה להצגה זולה וקפריזית. למעשה כל היחס בין נותן התרומה למתרימים נעשה באמצעות ברושורים שמחולקים לתיבות הדואר, או בבתי הכנסת. ולכן אין הנשאה של הנותן, והנתרם מרגיש ש "עם ישראל הרחמן עוזר לו".

    מעמד הגבירים. נכון שהיו עם כך בעיות, אך גם כאן היו התמודדיות. ישנו סיפור מפורסם שמספר על גביר שהסכים לתרום כסף למוסד כל שהוא, בתמורה לאפשרות להשתתף בהחלטות. רבהקהילה סירב, ואז הגביר עקף את הרב ופנה לקהילה, כדי שילחצו על הרב (הקהילה היתה צריכה את המוסד). בתגובה לכך הרב עזב את הקהילה, ואמר "כך ראיתי את תחילת חורבנה של הקהילה".
    בקהילות דתיות, אנשים עשירים תורמים. הדרך המקובלת היא לשים בתיבת הדואר של העשיר, את הברושור. את הרושור בודק יועץ תרומות של העשיר, ואם העשיר מעוניין, הוא שולח את התרומה. (למעשה גם התרומה הזאת היא בפועל ניתנת כמתן בסתר.

    "תורת צדק" ו"זכות שווה לישון מתחת לגשר": מדוע? האם כאשר ניא עובד קשה לא מגיע לי שכר על עמלי? האם כאשר אני יוזם וחרוץ, לא מגיע לי שכר על עמלי? האם כאשר אני לוקח סיכון ולוקח הלוואות (בהנחה שלא הפכתי עדיין לתאגיד), לא מגיע לי שכר על הסיכון שלקחתי? על פי הצדק, מגיע לי גם מגיע. נכון שמצד שני צריך לשמור גם על הצדק מבחינת העובד. צריך לשמור שיקבל משכורת ראויה בתמורה לעמלו, צריך לראות שהמעביד לא מלין את שכרו. צריך לראות שהמעביד לא גורם לעובד לעבוד יותר מאשר שמונה שעות ביום, ומעבר לשישה ימים בשבוע. אך הצדק צריך להישמר עבור שני הצדדים. נראה כי מקור הטענה "זכות שווה לישון מתחת לגשר", מקורה בשינאת המעבידים, ולאו דווקא בעיקרון צדק כזה או אחר. הקומוניזם הראה, שכאשר דואגים להשוות בין כולם מבחינת התנאים, ללא קשר לרוווים כתוצאה מיכולות אישיות וללא אפשרות ליוזמה חופשית ורווחים, אתה מקבל משק גרוע וקורס.

    אינני מסכים שהתיאורים שלי מוגזמים. העובדה היא שהאנשים עצמם מעדיפים כיום יותר ויותר לקבל סיוע ממוסדות לא ממשלתים, מאשר ממוסדות ממשלתיים. קח לדוגמא את ההבדל בין "קופ"ח כללית" לקופ"ח מכבי". הראשונה הייתה שייכת להסתדרות והשניה היתה פרטית. מאז שאני זוכר את עצמי, השירותים שקיבלתי במכבי היה לאין ערוך טובים מהשרותים שהחברים שלי קיבלו בכללית, אני כמעט לא הכרתי תורים, בעוד חבריי, לא ידעו איך אפשר בלי תורים ארוכים ונוראיים. כשאני הייתי צריך ניתוח, סידרו לי את זה מהיום למחר. חבריי, כמעט ופרחה נשמתם, לפני שניכנסו לחדר הניתוח. אלי תמיד הרופאים היו נחמדים ומתחשבים, אל חברי, היו הרופאים "המוסדיים" קשים ולא סימפטיים. צריך להיות מאד מונע אידאולוגיה, כדי לא לראות את המציאות הברורה. מוסדות פרטיים כמעט תמיד טובים יותר ממוסדות ממשלתיים.
    חברת החשמל – במקרה יש לי כמה חברים בחברת החשמל. והסיפורים על השחיתות שם הם קשים. נפוטיזם כמעט מוחלט (העדפת קרובים), אנשים שמגיעים רק כדי לדפוק שעון וללכת. קניה של רכבים ממוגנים בסכומים שערורייתיים (אפילו לצבא אין כאלו רכבים).משכורות גבוהות בצורה חסרת פרופורציות. וכל זה אני כפוי לשלם, כשהמדינה אינה מציעה לי אלטרנטיבה.

    עופר, שנינו מחפשים דרכים לבנות חברת חסד וצדק. השאלה היא כיצד בונים חברה כזאת במשק פורח (שלהערכתי דורש יוזמה חופשית עם פיקוח קל), וביחד עם זה להקים מוסדות צדקה וחסד שיהיו יעילים בסיוע לחלשים ויחזקו את הדבק החברתי. אני הייתי מחפש כיצד לעשות זאת הצדקה מתוך בחירה אישית ולא מתוך כפיה ממשלתית.

    תודה על ההפניה למאמריו של וטורי

  9. טל,
    אתייחס בקצרה לכמה מהעניינים שאתה מעלה:
    גם לדעתי חשובה מאוד ההעצמה של האוכלוסיות המוחלשות, ובוודאי ובוודאי שאני מקבל את התפיסה שהשותפות המקצועית היא אכן מעלת החסד הצדקה הגדולה ביותר. יחד עם זאת, משטר הצדקה מבוסס, כמעט בבסיסו, על שימור הסדר החברתי והכלכלי הקיים, בהיעדר מערכת ממוסדת לחלוקה מחדש של ההכנסות ולצמצום הפערים – אחד היסודות החשובים במדינת הרווחה כזכור. כפי שכתבתי – "כי לא יחדל אביון מן הארץ". זה דבר שאני מתנגד לו – אנחנו חיים בתקופה שבה העוני אינו הכרחי – יש לנו די והותר משאבים וידע וטכנולוגיה על פני כדור הארץ כדי שאנשים לא יגוועו מרעב או ימותו מקדחת. אין מחסור אמיתי במשאבים, אלא יש בעיה בחלוקה שלהם. זה נכון בעיקר ברמה הגלובלית, אך גם בזעיר אנפין שלנו. אני חסיד גדול הרבה יותר של "אפס כי לא יהיה בך אביון".
    לגבי ענין השינה מתחת לגשר – אתה נוגע כאן בקצרה בשאלה המרכזית שבה עעוסק מרקס ב'קפיטל' והיא סוגית הערך העודף. מדוע מובן מאליו בעיניך שיש להגן רק על הסיכון שנטל היזם? מדוע אין להגן ולתגמל באופן הוגן את העובדים? מדוע להעריך את עבודתם של אנשים רק על-פי הערך שהשוק מקנה לה? האם אכן מהנדס היי-טק עובד קשה יותר מאשר מורה בתיכון או מאשר עובד סוציאלי? האם עבודתו חשובה יותר?
    הדיכוטומיה שאתה מציג כאילו כל הטלת מגבלות על ה'יוזמה החופשית' מובילה למשק גרוע וקורס מזכירה לי את שטרסלר ב'הארץ' שבאופן שיטתי מסווג כל מנהיג 'חברתי' כדוגל במדיניות של קובה/צפון קוריאה/אלבניה. כאילו אין מדינות רווחה באירופה ובסקנדינביה, כאילו אין יפאן, כאילו אין קנדה. או אמריקה או צפון קוריאה.
    אשר לרופאים ב'מכבי' (שהיא, דרך אגב, מוסד פרטי בעל אופי מאוד ציבורי, בוודאי לא חברה עסקית שוחרת רווחים)- זו תמיד היתה קופת חולים שיכולה היתה לעשות 'creaming' וללקט חולים צעירים ומבוססים יותר, להבדיל מקופת החולים הכלליית שהיתה שייכת להסתדרות ואשר היו מבוטחים בה המון קשישים. כך שבכל מקרה הסיפור מורכב יותר. היום אגב בשל ההפרטה במערכת הבריאות, אתה מקבל אמנם שירות אדיב וטוב יותר בכל הקופות אולם מערכת הרפואה הציבורית קורסת, יותר אנשים נאלצים לוותר על תרופות והבריאות הפכה מזכות לסחורה התלויה בכוחך הכלכלי.
    מוסדות פרטיים לא טובים יותר ממוסדות ממשלתיים, בוודאי לא באופן קטגורי. לא פעם המוסדות הפרטיים 'מתעלקים' על השירותים הציבוריים – השר"פ הוא דוגמא קלאסית, אבל אפילו תעשיית ההיי-טק הישראלית מבוססת ברובה על השקעה ציבורית (מערכת החינוך, צה"ל (8200, ממר"ם ועוד ).
    איזו אלטרנטיבה אתה רוצה בחברת החשמל? הרי מדובר במונופול טבעי. נכון, וועד חברת החשמל משתמש לעיתים בכוחו לרעה, אבל תזכור למשל שהשביתה שהובילה לסיום הלנת השכר ברשויות המקומיות נעשתה מתוך סולידריות של הוועדים הגדולים, שניצלו את כוחם והצליחו לפעול למען זכויותיהם של עובדים חסרי זכויות. אחת הסיבות שרוצים בגללן להפריט את החברה היא המשך שבירת העבודה המאורגנת, עניין שאני מקווה שברור לך שהוא אינו ממש פועל לטובת העובדים.

  10. עופר,
    להלן סיכום הדיון שלנו, בו אני מנסה ליצור הגיון בשגעון…
    http://talyaron.blogli.co.il/archives/30

    כמה הערות:
    קראתי על המודל הסקנדינבי:
    1. כל הארצות הסקנדינביות הן ארצות עשירות במשאבים טבעיים. נורבגיה היא יצואנית הנפט השלישית בגודלה בעולם.
    2. לאחר אימוץ המודל הסקנדינבי, שוודיה ירדה מהמקום ה- 3 בעולם בתל"ג, למקום ה-23 בתל"ג
    3. התרבות האיגודית בארצות אלו היא תרבות של דמוקרטיה ישירה (ע"פ וטורי), ולא מושחתת כמו אצלנו (אם רוצים להתחיל לשנות, כדאי להתחיל לשנות מכאן).
    4. גם בארץ המודל השיתופי עובד כמעט אך ורק במשקים בהם הרווחים גדולים. רוב הקיבוצים שעברו הפרטה הם קיבוצים שלא עמדו על הרגליים מבחינה כלכלית. הקיבוצים שעדיין נשארו שיתופיים, הם קיבוצים בהם יש הנהלה כלכלית נבונה. ולכן אני מסיק גם על פי המקרה הסקנדינבי וגם על פי הקיבוצים, שהתנאי להצלחה סוציאליסטית הוא שילטון נבון ולא מושחת וכלכלה בסיסית חזקה.

    בישראל, יש לנו בעיות כלכליות קשות ושלטון מושחת בכל הררמות. עד שלא נטפל בשני אלו, לא תתרחש המהפכה הסוציאלית שאליה אתה שואף (אני עדיין מעדיף דרכים להתבסס על יוזמה פרטית ורצון חופשי).

  11. להרחבה בענייני סוציאל-דמוקרטה, אני ממליץ מאוד על הבלוג של ד"ר אודי מנור – כדאי מאוד לדפדף לתחילת הבלוג – יש שם סדרה של שיעורי מבוא בהירים ומעניינים של אודי בעניינים אלו.
    וכאן יש מאמר מעניין מאוד על הקשר בין שחיתות, צדקה ומוסר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.