מירב ארלוזורוב חשפה באחרונה (TheMarker, 8 בספטמבר) את הדו"ח הממשלתי החדש ל"טיוב אופן אספקת השירותים החברתיים הניתנים במיקור חוץ". הדו"ח מצביע על הכשלים בתהליכי המכרזים הממשלתיים, וכן על הליקויים העמוקים בפיקוח על השירותים המופרטים.

אכן, כפי שכותבת ארלוזורוב, זהו דו"ח חשוב ביותר שבוחן לראשונה את יישומה של מדיניות הפרטתם של השירותים החברתיים, שאותה מובילות כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. על כך ניתן לומר – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ראוי לקוות כי המלצות הדו"ח לתיקון הליקויים ייושמו, ובפרט בקביעת אמות מידה הנדרשות מהשירות המופרט ובאימוץ תקן מחייב שיגדיל מאוד את מספר הפקחים הממשלתיים. אלא שבכך לא די.

הבעיה המרכזית בדו"ח נעוצה בהחלטת הממשלה מספטמבר 2014 שמכוחה הוא נכתב, ושקבעה כי חברי הצוות יעסקו רק ב"איך" – בחינה אינסטרומנטלית של אופן ביצוע הפרטת השירותים החברתיים במטרה לשפרם – ולא ב"מה", בחינה מהותית הקובעת אילו שירותים ניתן להפריט ואילו ראוי להותיר בידי המדינה.

ההנחה, שנראה כי חברי הוועדה וגם ארלוזורו, שותפים לה, שלפיה ראוי שמיקור חוץ יהיה תמיד, בהגדרה, ברירת המחדל לאספקת שירותים חברתיים – היא כשלעצמה בעייתית. לא רק שהיא מסווה אמונה אידיאולוגית, לא מבוססת, שלפיה ממשלות אינן יודעות לנהל, אלא שהיא מתעלמת מהכשלים הרבים שהתגלו במשך השנים בשירותים חברתיים רבים שהופרטו – החל באחיות בתי הספר וכלה בהוסטלים לטיפול בניצולי שואה – מה שהוביל להלאמתם (החלקית) מחדש.

זאת ועוד, הדו"ח, כפי שמתארת אותו ארלוזורוב, אינו מתמודד עם העובדה שככל שמעמיקים תהליכי ההפרטה נוצר אובדן מתמשך של ידע ממשלתי, שמכרסם במומחיותו ובמעמדו של שירות המדינה, ובעיקר ביכולת הפיקוח שלו. לאור היגיון ההפרטה השולט, אין זה מפתיע שבשנים האחרונות אנחנו עדים להתגברות ההפרטה – הן של הפיקוח על השירותים המופרטים והן של עיצוב ותכנון המדיניות הממשלתית.

השירות הציבורי מופשט מיכולותיו. הדבר יוצר "גירעון דמוקרטי", ומקנה השפעה רבה לגופים פרטיים שלא קיבלו לגיטימציה ציבורית. כל זה מחליש את השירות הציבורי ופוגע באמון הציבור בו.

הפרטה עשויה לעתים להיות הדרך הנכונה לאספקת שירות חברתי. אבל סוף מעשה במחשבה תחילה: ביוני 2014 פירסם מרכז חזן לצדק חברתי במכון ון־ליר מדריך ראשון מסוגו, שנועד לסייע למשרדי הממשלה בעבודת המטה הבוחנת את הדרכים לשיפור שירותים שבאחריותם; להחליט מתי, אם בכלל, הפרטה היא החלופה המתאימה ביותר; ולהתוות דרך לניהול מיטבי של ההפרטה, באופן שימנע פגיעה בשירות לציבור, באיכות השירות ובאופן הפעלת הסמכות השלטונית.

כך יישמר ידע חיוני בקרב הפקידות הממשלתית, ובמקרה הצורך – ניתן יהיה להבטיח הפיכות של תהליך ההפרטה והתמודדות עם נזקיה. מותר לקוות שיישום הדו"ח החדש על ידי הממשלה יביא בחשבון את מכלול ההיבטים הללו, להבטחת ההגנה על האינטרס הציבורי.

במארס 2016 הגישו חברי הכנסת יצחק הרצוג ומשה גפני הצעת חוק, שהכינו מרכז חזן והאגודה לזכויות האזרח. על פי ההצעה, ייקבע מספר מצומצם של תחומים שלא ניתן יהיה להפריטם, ויעוגנו הליכים שיבטיחו שכל החלטה בדבר הפרטה מותרת תהיה מושכלת ושקופה, ומנגנונים להבטחת משילות מיטבית של השירות המופרט – לרבות אפשרות להשיבו לידיים ציבוריות. זוהי דרך המלך להבטיח את חובת אחריות המדינה לשירותים החברתיים, גם בעידן של הפרטה.