נכונותו המסתמנת של משרד האוצר להתפשר עם תאגידי הענק הגלובליים במשק – טבע, אינטל, אמדוקס, מוטורולה וצ'ק פוינט – בנוגע להיקפי המס שעליהם לשלם מעוררת שאלות קשות, הן ביחס למדיניות הממשלה והן ביחס לעמדת התאגידים.
הצעת רשות המיסים לגבות מחברות אלו 15 מיליארד ₪ בלבד (במקום 40-30 מיליארד ₪!) היא מהדורה מחודשת של "שיטת השקשוקה" – החלטות הרות גורל על כספי הציבור מתקבלות מאחורי הקלעים, ב"מסחרה" שנעשית בתיווכם של עורכי-דין ורואי חשבון מפולפלים. זהו גם תקדים מסוכן: אם המס הקבוע בחוק הופך להיות נקודת פתיחה במו"מ, נוצר תמריץ לחברות להפעיל לחץ תמידי על האוצר, כש"הסיכון" היחיד הניצב בפניהן הוא תשלום המס המלא.
לחוסר השקיפות הבוטה הזה מתלווה הפעם תחושה קשה אף יותר: שר האוצר מצהיר לאחרונה מעל לכל במה כי ה"בור" בתקציב המדינה ימולא על-ידי הטלת גזירות קשות על הציבור הרחב. במצב דברים זה, ויתור מודע על הכנסות של 25-15 מיליארדי שקלים הוא מעשה מקומם שמצטרף לויתור התמוה על הטלת "מס העשירים" שעליו המליצה ועדת טרכטנברג, ומצייר פעם נוספת את הממשלה כפועלת למען ה-1% ונגד ה-99%. כפי שכתב כבר ב-1752 הפילוסוף והכלכלן הסקוטי דיוויד יום: "תחת ממשל שרירותי, קל לעשירים להתאגד נגד העניים, ולהטיל על כתפיהם את מלוא עול המיסים".
אחת הטענות המרכזיות שמעלים המצדדים בכניעה לדרישות התאגידים היא שאנו חיים בעולם גלובלי וכי מוטב להיות חכמים ולא צודקים: התעקשות על תשלומי מס מלאים תוביל את ההון לנדוד למקום אחר, שבו הרגולציה נוחה יותר והמיסים נמוכים יותר. אכן, אין חולק כי המדינה מרוויחה מהשקעות התאגידים – פיתוח תשתיות וטכנולוגיה, יצירת מקומות עבודה, ירידה בתשלומי קצבאות ועוד. מצד שני, העובדה שחלק מתאגידי הענק קיבלו מן המדינה הטבות מס בסכום הכפול(!) מסכום המס הכולל שהם ועובדיהם שילמו למדינה מצביעה כי הלכנו כאן הרבה יותר מדי רחוק לקראתן. מחקרים מראים כי הפחתת שיעורי המס והענקת הטבות מס גדולות מעודדות השקעות זרות רק בטווח הקצר; בטווח הארוך הן עלולות להוביל לגרום לפערים חברתיים הפוגעים בהון החברתי של המדינה כפי שאירע, למשל, באירלנד ש"הצטיינה" בתחרות מסים בינלאומית אגרסיבית. בנוסף, מחקר אחר מראה שמה שמנחה משקיעים בהחלטה על הקמת מפעל במדינה איננו דווקא הטבות מס ושיעורי מס נמוכים, כי אם קיומן של תשתיות פיזיות וחברתיות, כח עבודה משכיל ויציבות פוליטית וכלכלית. תשתיות כאלה, כדאי להזכיר, הן, בראש ובראשונה, תוצר של תשלומי מס גבוהים.
התאגידים מקבלים מאיתנו, כידוע, פריבילגיות שונות, ובראשן – אישיות משפטית נפרדת ואחריות מוגבלת. בתמורה לכך, קיימת ציפייה שהם לא יחרגו מן ה"רישיון החברתי לפעולה" שלהם. רישיון זה כולל, בין השאר, גם את החובה לשלם מיסים בלי לנסות לשנות בדיעבד את כללי המשחק. התפיסה לפיה תכלית התאגיד היא אך ורק מקסום רווחים לבעלי המניות היא מיושנת. תאגידים מחוייבים גם למחזיקי העניין האחרים שלהם, ובהם הציבור. זוהי מהותה של האחריות התאגידית. תשלום מס מלא הוא אפוא דיבידנד שהתאגיד מחזיר לחברה, בתמורה לשירותים שהיא מעניקה לו. זהו תשלום חברתי ראוי, ולא עלות שיש לחמוק ממנה. המס הוא הדם הזורם בעורקי "האמנה החברתית" שבין המדינה לאזרחיה, ותאגיד המנסה שוב ושוב לצמצם את מחויבויות המס החוקיות שלו פועל באופן טפילי. מה ש"כולא" את טבע וחברותיה בישראל איננו אפוא שיעור המס שעליהן לשלם, כי אם תאוות הבצע הבלתי-נשלטת של מנהליהן ושל בעלי המניות שלהן