פרישתה של השופטת דורית בייניש מכס נשיאות בית המשפט העליון לוותה בקול תרועה רמה: ביטול סעיף בחוק הביטוח הלאומי ששלל אוטומטית את גמלת הבטחת ההכנסה ממי שמחזיק רכב או משתמש בו. שימוש זה של בג"ץ בנשק "הלא קונבנציונלי" של ביטול חוק של הכנסת, שנתקל בעבר בהתנגדות לא קטנה, זכה מיד עם פרסומו לתשואות חוצות מפלגות. ואכן, עיקר חשיבותו החוקתית של פסק-הדין מצוי בקביעתו התקדימית לפיה אין הבחנה בין זכויות חברתיות (כמו הזכות למזון, למים, לדיור, לבריאות ולחינוך) לבין זכויות אזרחיות (כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק) מבחינת חובת המדינה לממשן ולהקצות להן תקציבים. בית המשפט הכיר בקשר שבין שני סוגי הזכויות (שהרי איזו משמעות יש לפרטיותו של חסר הבית או לחופש הביטוי של אדם שלא למד?) ודחה את הטענה כי מעמדן של הזכויות החברתיות נחות יותר כי הן "עולות כסף" (שהרי גם מימוש הזכות להפגין כרוך במשאבים לא מבוטלים). משביתי השמחות שבינינו יתהו בוודאי מדוע אפוא נדרשו למעלה משבע שנים(!) עד למתן פסק-הדין.

אין ספק שפסק-הדין מהדהד את מחאת הקיץ האחרון (ביניש עצמה אמרה בנאום שנשאה בקיץ כי המחאה תמצא את ביטויה במערכת המשפט), וגם זו יכולה להיות סיבה לשקט הציבורי שבו הוא התקבל, בעיקר אם זוכרים את אחוזי התמיכה העצומים מהם נהנתה הדרישה לצדק חברתי. אך עם כל חשיבותו הרבה, אין מדובר בפסק-דין מהפכני בכל הנוגע לעמדתו האידיאולוגית של בית המשפט, וברור שקל היה לו להיענות לשוועה שעלתה בפניו במקרה זה: אחת העותרות היתה אם חד-הורית כבדת שמיעה שגמלתה נשללה בשל שימוש מועט ברכבם של הוריה, בעוד גמלתה של עותרת נזקקת אחרת נשללה רטרואקטיבית, והיא נדרשה לשלם לביטוח הלאומי כ-114,000 ש"ח. התמקדותו של בג"ץ בהבטחת "קיום אנושי מינימלי בכבוד", להבדיל מהבטחת "תנאי חיים נאותים", שהם הסטנדרט המקובל במשפט הבינלאומי, מבטאת תפיסה "רזה" ואינדיבידואליסטית של זכויות חברתיות. תפיסה זו מאפיינות מדינות רווחה שיוריות (כמו ארה"ב), שבהן המדינה נדרשת לעזור לפרט רק בהגיעו למצב של מחסור קיומי. זאת, להבדיל מתפיסה רחבה יותר (כמו בסקנדינביה), הרואה בעוני תוצר של מבנים חברתיים וכלכליים בעייתיים ומאמינה שתפקידן של הזכויות החברתיות הוא לנתק את הקשר בין יכולת כלכלית לבין הזכאות להנות משירותי בריאות, חינוך ורווחה ברמה גבוהה.

אגב, מעניין לציין שגם ביהדות ניתן למצוא את המתח בין שתי התפיסות אלו: מחד גיסא, ניצבת לה הגישה הגלומה בפסוק "כי לא יחדל אביון מן הארץ" (דברים טו, יא), ושלפיה פערים הם "טבעיים" ומצוקות הן בהכרח נקודתיות (ואולי, במובלע, אף מרמזת על אחריותו של העני למצבו); מאידך גיסא, במרחק פסוקים מספר, נאמר בנחרצות "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד). גישה זו מבטאת הבנה כי עוני מהווה בעיה חברתית ולא אינדיבידואלית, וכי לשם מיגורו נדרש מאבק לשינוי חלוקת העושר החברתית הקיימת. או במילים של מחאת הקיץ – "רוצים צדק, לא רוצים צדקה!" באופן לא מפתיע, ניתן לאתר את עקבותיו של המאבק בין שתי גישות אלו – הפילנתרופיה לעומת הפוליטיקה – גם בראשית הציונות. ביטוי בולט לכך ניתן למצוא בפגישתו הנודעת של הפוליטיקאי, בנימין זאב הרצל, עם הגבירים, הרוטשילדים. בפגישה זו הבהיר הרצל בתקיפות את "כללי המשחק" החדשים שיצרה הופעתה של הציונות המדינית. הדברים הנכוחים שכתב הרצל ביומנו, בעקבות הפגישה, מבטאים היטב את הפער בין הגישות: "כסבור אני שאור החשמל לא הומצא בכדי שכמה סנובים יאירו באמצעותו את הטרקלינים שלהם, אלא כדי שנפתור לאורו את בעיותיה של האנושות כולה".

לבסוף, ולצד השבחים המוצדקים לבית המשפט בעקבות פסק-הדין, ראוי להוקיר גם את פועלם של עורכי-הדין החברתיים-ציבוריים מארגון עדאלה, מעמותת "איתך-מעכי" ומאגף הסיוע המשפטי של משרד המשפטים שייצגו את העותרות. ב-20 השנים שחלפו מאז שנחקקו חוקי-היסוד ועד לפסק-דינה של ביניש, ניסו עורכי-דין חברתיים-ציבוריים שוב ושוב – במאמרים, בכנסים, בעתירות או בקידום הצעות חוק – לדבר על ליבו של בית-המשפט בנושא הזכויות החברתיות. הם פעלו בסבלנות ובנחישות, חזרו דרך החלון כאשר סגרו בפניהם את הדלת. פסק-הדין שניתן, בסופו של דבר, שייך גם להם. מאבקם העיקש הגשים יפה את ייעודיה של עריכת-הדין החברתית-ציבורית – בניסיון המתמיד להרחיב את גבולות השיח המשפטי באמצעות הצעת פרשנויות משפטיות חדשות הנותנות מקום לנרטיבים של צדק חברתי שנדחקו הצידה; באמצעות השמעת קולן של האוכלוסיות המוחלשות בחברה והבאתו לידיעתן של הרשויות; בהסרת הלוט מעל מעטה הנייטרליות שבו עוטף המשפט את עצמו ובהבלטת ההשלכות החלוקתיות בפעולת מערכת המשפט ובנטייתה המובנית לטובת "אלה שיש להם" ולרעתם של "אלה שאין להם"; ובאמצעות הצבת מראה המופנית באופן מתמיד לפניה של החברה הישראלית, על ראשיה, שופטיה ויועציה. פעילות זו של המשפטנים החברתיים מדגימה ניסיון מתמשך לקדם עשייה משפטית לתיקון החברה בתוך מסגרת שהיא, ביסודו של דבר, שמרנית למדי. במובנים מסויימים, עורכי-הדין הללו, המוותרים מתוך אידיאליזם על אפשרויות קריירה נוחות ומכניסות יותר לטובת מאבקים חברתיים-משפטיים, מחברים מחדש בין משפט וצדק ומקנים בכך גם לגיטימציה למקצוע עריכת-הדין בכללותו, שסובל לא פעם מדימוי "שכיר החרב". לכבודם של עורכי-הדין ועורכות-הדין האמיצות הללו, נערך השבוע הכנס השנתי לעריכת-הדין חברתית-ציבורית (במסגרתו הושק גם הכרך החדש של "מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי"). מגיע להם.