רבין וערביי ישראל (פייסבוק שחרית, 4.11.2014)

רבין וערביי ישראל (פייסבוק שחרית, 4.11.2014)

יצחק רבין, הציוני הקשוח, היה הראשון שהחל להפוך את אזרחותם של ערביי ישראל לרלוונטית, בכך שהתחיל לצקת תוכן לכל אחת מארבע הרגליים שמרכיבות אותה: השלום (אוסלו), השוויון (ביטול קצבאות יוצאי צבא), ההכרה (באפליה התקציבית) והלגיטימציה (הסתייעות בגוש חוסם). כמובן שעד לשותפות האזרחית המלאה עוד נותרה דרך לא קצרה – שותפות בממשלה, שוויון תקציבי והשקעה בתשתיות, הכרה בסבל הנכבה וכמובן הסכם הקבע עם הפלסטינים – ובכל זאת, ערביי ישראל מתגעגעים לרבין.
אבל רבין נרצח, כידוע. כמובן שאין שום הצדקה או מחילה לרצח פוליטי, אך כדאי לזכור שברקע הרצח עמד קרע פנים-יהודי עמוק. דתיים-לאומיים רבים ראו ברבין מנהיג המתנכר למורשת התרבותית ובעיקר למתנגדיו הפוליטיים. האמפתיה הפוליטית שהוא גילה כלפי ערביי ישראל נעדרה לגמרי מיחסו כלפי המתנחלים. האם אפשר אחרת? האם ההתקרבות היהודית-ערבית חייבת לבוא על חשבון הלכידות הפנים-יהודית? האם יש כאן משחק סכום אפס? ההכרה בחשיבות הזהות שמצויה בבסיס האמונה השחריתית מחייבת אותנו להשיב כאן ב"לא" נחרץ. דיאלוג פוליטי, שהוא התנאי ליצירת שינוי חברתי, חייב לנבוע מתוך אמפתיה לתפיסות מוסריות נוגדות ומתוך הבנה שישנן דרכים שונות לפעול בתוך המציאות. אולי דווקא הדיון הזהותי, האובססיבי לעיתים, ב"יהודיות" של ישראל הוא הזדמנות לצקת לתוך המושג הזה תוכן מכיל ולא מדיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.