ההוגה האמריקאית סוזן סונטאג הצביעה במאמר קלאסי על הנטייה האנושית לחפש משמעות במגפה שמתרחשת, לעיתים מתוך נסיון להצביע על האשמים בפריצתה (למשל, היהודים בפרוץ מגפת הדבר השחור באירופה במאה ה-14, ובמידת מה – הסינים בימינו) ולעיתים מתוך נסיון לסמן את החוליים החברתיים שגרמו לה (ריקבון מוסרי, שחיתות חברתית וכיום – גם ההתנהלות האנושית שהובילה למשבר האקלים). על-פי עמדה זו, הרווחת גם בפילוסופיה הפוליטית, מגפה היא מעין מטאפורה לאי-הסדר החברתי והפוליטי, וניתן להחלים ממנה באמצעות התנהלות חברתית נכונה (שיכולה לעיתים אף להתבטא במהפכה). כנגד העמדה הזו מזכירה לנו נורית גרץ במאמר מרתק כיצד יצירות הספרות העוסקות במגפות (ובראשן "הדבר" של אלבר קאמי) מראות לנו שבעידן חילוני-מודרני של "הסרת הקסם מהעולם" (כמאמרו של וובר), החיפוש הזה הוא נואל במידה רבה – "מול המגיפה הסוף תמיד יהיה אותו סוף. הצדיק נספה יחד עם הרשע, מי שברח מת כמו מי שנשאר, איש לא נמלט". גרץ צודקת אמנם בהצגת האבסורד וחוסר הפשר הבלתי נמנעים של הקיום האנושי, אלא שהצד השני והבלתי-נפרד של המטבע של היות אנושי שעליו עומדת סונטאג הוא חשוב וחיוני לא פחות: החיפוש המתמיד אחר משמעות, על-פי רוב באמצעות פעולה קולקטיבית שנועדה לחולל שינוי במסגרת החיים החברתיים. בסופו של דבר, זו גם העמדה שמאמץ הרופא רייה, גיבור "הדבר" ואחת הדמויות ההומניסטיות הגדולות בספרות.
אין ספק שבשוך מגפת הקורונה נהיה עדים לשינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים אדירי מימדים, ובבוא העת יהיה בוודאי מקום להידרש אליהם. עד אז, אני מייחל לכך שהגבורה שלה אנו עדים בימים אלו מצדם של משרתי ציבור שונים – רופאים, אחיות, פרמדיקים, עובדות סוציאליות, שוטרים, מורות – תחולל שינוי רבתי בתפיסות החברתיות שלנו ביחס למהם מקצועות "נחשבים". שינוי כזה יתבטא בהופעתו של אתוס חדש שיעלה על נס השתלבות במקצועות התורמים לחברה, ויעדיפו – הן במישור התגמול הכספי והן במישור ההכרה החברתית – על פני אתוס ה"עשייה לביתך" האינדיבידואליסטי שרווח בישראל ובעולם בעשורים האחרונים. כמובן, לא יהיה צורך לוותר על דיסציפלינות כמו מנהל עסקים ומדעי המחשב, אך כדאי שגם הן תאמצנה אתוס מקצועי "ציבורי" יותר, כזה שיטמיע לתוכו ערכים של אחריות חברתית.