קודם תתחילו לשלם מס מלא (פורסם ב"גלובס", 6.6.2010)

קודם תתחילו לשלם מס מלא (פורסם ב"גלובס", 6.6.2010)

בשנים האחרונות יותר ויותר תאגידים גדולים מתהדרים ב"אחריות חברתית" וב"תרומה לקהילה". הקהילה העסקית מיצבה פעילות זו כפעולה וולונטרית הנובעת מ"אזרחות תאגידית" טובה. אלא שבפעילות זו חסרה חוליה מרכזית: שאלת האחריות הכלכלית של התאגיד, ובראשה – פרקטיקות אתיות של תשלום מס.

שיעור מס החברות בישראל צונח. 61% בשנת 1985 הפכו ל-25% בלבד, שיצטמקו ל-18% ב-2016. את הסיבות לכך כולם יודעים: ההון נייד, צריך למשוך משקיעים, מיסוי נמוך יעודד תשלום מס אמת. מדוע אפוא התאגידים הגדולים במשק עדיין משתמשים בתכנוני מס אגרסיביים, ובראשם במקלטי מס עלומים? הסיבות לכך הן שהמס נתפס כעלות המוטלת על הנישום, שאותה לגיטימי למזער, ושבניגוד לעבר, ההזדהות הלאומית של המנהלים פוחתת, ולכן גם מחויבותם החברתית לתשלום מס. היכן הימים שבהם הזכיר מנכ"ל כלל תעשיות, צבי צור, לחברי הדירקטוריון שלו ש"אם יתברר שעלינו לשלם יותר מס, יש לזכור למי אנחנו משלמים אותו – למדינת ישראל"?

תכנון מס אגרסיבי אולי איננו עבירה על החוק, אך הוא סוטה בבירור מרוחו ומתכליתו. זהו מעשה אנטי-דמוקרטי שמצמק את בסיס המס ובכך מאפשר לאנשים פרטיים, שלא נבחרו לכך, להשפיע על אופן חלוקת העושר החברתי. כאשר תאגיד עושה זאת, הדבר בעייתי אף יותר, שכן הפריבילגיות השונות המוענקות לו (ובראשן, האחריות המוגבלת) מוקנות מתוך ציפייה שהוא לא יחרוג מן ה"רישיון החברתי לפעולה" (social license to operate) שלו. תשלום מס הוא למעשה דיבידנד שהתאגיד מחזיר לחברה, בתמורה לשירותים שהיא מעניקה לו (השכלה, תשתיות, ביטחון), במימון המיסים ששילמו האזרחים. המס הוא הדם הזורם בעורקי האמנה החברתית בין המדינה לאזרח, ותאגיד החומק ממחויבויות המס שלו פועל אפוא כ"פרש חופשי" וטפילי.

שאלת האחריות הכלכלית של תאגידים איננה רק עניין ל"חברתיים". חברת רואי החשבון KPMG פרסמה לאחרונה דו"ח הקובע כי מדיניות של אחריות חברתית צריכה לכלול גם היבטים מיסויים, וזאת כדי להמנע מסיכונים עסקיים – פגיעה תדמיתית וכיסוי תקשורתי שלילי; עלויות ליטיגציה; אובדן חוזים ממשלתיים; וגרימת חוסר ודאות למשקיעים.

כדי להפגין באמת אחריות חברתית, תאגידים צריכים, לכל הפחות, לאמץ מדיניות מיסוי שקופה ולפרסם הן את שמות מקלטי המס שבהם הם פעילים והן את השימוש בפרקטיקות של "מחירי העברה" (transfer pricing) בקרב חברות-בת (המאפשרים הסטת רווחים למשטרי מס מועדפים).

אך גם המדינה צריכה לפעול. כבר בשנת 1752 כתב הפילוסוף והכלכלן הסקוטי דיוויד יום: "תחת ממשל שרירותי, קל לעשירים להתאגד נגד העניים, ולהטיל על כתפיהם את מלוא עול המיסים". דו"ח שפרסמה באחרונה קואליציית Tax Justice Network קובע שישראל היא גן-עדן לסודיות פיננסית – אין בה מרשמים ציבוריים של נאמנויות ושל פרטי הבעלות של תאגידים, וכמעט ואין הסכמים בילטראליים להעברת מידע בענייני מס. לכך יש להוסיף את חיבתם הגלויה של יהודי העולם, לרבות בעלי ההון החוזרים, להטבות המס הישראליות. הממשלה צריכה אפוא לצמצם את הפרצות החוקיות המאפשרות, בעיקר לעשירון העליון, תכנון מס אגרסיבי; לרכוש שירותים רק מרואי חשבון שאינם מייעצים בתחום זה; למסות "מחירי העברה" כהמלצת בנק ישראל, ועוד.

עוצמתם הכלכלית והפוליטית הגוברת של התאגידים מגבירה את הציפיות החברתיות מהם. עם הכוח באה גם האחריות לקהילה שבקרבה פועלים התאגידים. ואחריות אמיתית מתחילה בתשלום מס מלא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.