לסאגה האחרונה סביב חברת "פוקס" ובעליה – קודם לוחצים, בשיא משבר הקורונה, ומקבלים סיוע מדינתי בן מיליוני שקלים כדי להמנע מפיטורין ורגע אחרי זה מחלקים לבעלי המניות דיבידנד של 49 מיליון ש"ח – היה סוף טוב: החברה החליטה לוותר על המענק הממשלתי. אלא שהמקרה הזה הצביע על הצורך החיוני ב"החלפת דיסקט" בחשיבה הכלכלית שלנו  – ראשית, מתן כספי ציבור לעסקים פרטיים גדולים חייב להיעשות במשנה זהירות ובעיקר מתוך הסתכלות רחבה על האינטרס הציבורי, ללא מורא מפני כוחו של ההון. קבלת הסיוע במקרה הזה היתה חייבת להיות מותנית בעמידה קפדנית בתנאים שהמדינה מכתיבה – למשל, איסור על חלוקת דיבידנדים או אף הלאמה חלקית בדמות קבלת מניות בחברה שמקבלת סיוע (כפי שנעשה בחודשים האחרונים במדינות שונות וכפי שאולי יקרה גם ב"אל על"). שנית, מודל הקדימות של בעלי המניות שלפיו התכלית היחידה של התאגיד היא להשיא את רווחיהם חייב אף הוא להשתנות. מודל זה – שבא לידי ביטוי בהחלטת "פוקס" על חלוקת הדיבידנד בעיצומו של משבר כלכלי -הוא אנכרוניסטי: הן משום שהוא מתעלם ממחזיקי העניין האחרים של התאגיד, מלבד בעלי המניות – העובדים, הצרכנים, הנושים, הקהילה; והן משום שהוא מתעלם גם מהשינוי הגדול בציפיות החברתיות מהתאגידים על רקע ההתעצמות בכוחם ובהשפעתם. כפי שכבר הסביר לנו ספיידרמן, כוח גדול נושא בחובו אחריות גדולה.