"[המורה] אמר, נניח שכיתה זו היא האומה. ואומה זו יש לה חמישים מליון כסף. האין אומה זו שרויה בשגשוג כלכלי? תלמידה מספר עשרים, האין אומה זו שרויה בשגשוג כלכלי? כלום אינך בת לאומה עשירה?"
"ומה ענית את?" שאלה לואיזה.
"העלמה לואיזה, אמרתי שאיני יודעת. שאינני יכולה לדעת אם אני בת לאומה עשירה או לא, כל עוד אינני יודעת בידי מי הכסף, ואם משהו ממנו שייך לי. אבל זו לא היתה תשובה ממין השאלה. לא תשובה לעניין", אמרה סיסי ומחתה את עיניה" (צ'רלס דיקנס, ימים קשים 54)
כך גם לגבי דוח ה-OECD שפורסם היום שלפיו "הכלכלה הישראלית חזקה אך רמת העוני ואי השוויון בישראל גבוהים". אכן, מדדי המאקרו של הכלכלה הישראלית ראויים לציון – חוב ציבורי נמוך, אבטלה נמוכה, מדיניות פיסקלית ומוניטרית שמרנית, צמיחה מתמשכת, אינפלציה נמוכה. על-פי המדדים הכלכליים המקובלים זהו ללא ספק סיפור הצלחה. אלא שכמו אצל דיקנס, איננו יכולים לדעת אם אנחנו בנים ובנות לאומה עשירה או לא, כל עוד איננו יודעים בידי מי הכסף, ואם ועד כמה משהו ממנו שייך לנו.

קצת נתונים: מחצית מהשכירים במשק מרוויחים פחות מ-6000 ₪, כששליש מהם משתכר שכר מינימום, או פחות. כשזה המצב, לא מפתיע שכרבע מהאוכלוסיה – ושליש מהילדים – נמצאים מתחת לקו העוני, ושנדרשות בממוצע כמעט 12 שנות עבודה כדי לקנות דירה. כשמסתכלים על ההון ולא רק השכר, המצב רק מחמיר: על-פי נתוני המכון לרפורמות מבניות, 100 האנשים העשירים בישראל "שווים" 500 מיליארד ש"ח ו-1% מהאוכלוסיה מחזיק בעושר ונכסים בהיקף השווה ל–22.5% מהעושר הלאומי, נתח השווה לסך נכסיהם של שבעת העשירונים התחתונים – 70% מהאוכלוסיה.

במילים אחרות: הכלכלה שלנו מיטיבה עם קבוצות קטנות מדי, ומייצרת פערים בלתי מתקבלים על הדעת בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. ריכוז ההון בידיים מועטות מאפשר להן להטות את חוקי המשחק לטובתן, וכך להעצים את השפעתן, הרבה מעבר למספרם. מצב דברים זה מסכן את הדמוקרטיה ומחליש אותה. יותר מכך: השיטה הנוכחית מייצרת "מעגלי הצלחה למצליחים" – כסף מצמיח עוד כסף, בלי קשר לחדשנות, איכות או השקעה. אם מוסיפים לכך את העובדה שבעלי ההון אינם משקיעים מספיק בהשקעות יצרניות, אלא משקיעים בפיננסים ובדירות, ובכך מעלים מאוד את יוקר המחיה של כולנו, אפשר להבין מדוע מצב דברים זה פוגע לאורך זמן בפיתוח הכלכלי אך בעיקר בסולם הניידות החברתי – אמור לי מי הוריך והיכן גדלת, ואוכל לנבא, במידה רבה של וודאות, את עתידך.

אז מה עושים? הגיע הזמן להשתחרר ממקסם הצמיחה כקנה מידה בלעדי להצלחה כלכלית ולחתור במקום זאת ליצירת שגשוג שירחיב ככל האפשר את מעגל הנהנים ממנו ושיכונן כלכלה שתתייחס לאנשים כאילו הם באמת חשובים (כדברי הכלכלן א"ס שומאכר). היריעה קצרה ולכן אסתפק בהצגת שני כיווני פעולה אפשריים.

בעשורים האחרונים, ולנוכח קידוש התפיסה הרואה בממשלה את הבעיה ולא את הפתרון, ירדה מאוד ההוצאה הציבורית לנפש כאחוז מהתוצר, והגידול בשירותים החברתיים מפגר בהרבה ביחס לצמיחה ברמת החיים. כתוצאה מכך המדינה אינה משקיעה די לטווח הארוך – בחינוך ובמיוחד בגיל הרך, רפואה מונעת, תחבורה ציבורית יעילה, חקלאות בת קיימא, שיקום מערכות אקולוגיות – באופן שפועל בעיקר לרעת השכבות המוחלשות שאינן מסוגלות לרכוש את השירותים בשוק הפרטי. נדרשת כאן "החלפת דיסקט" בדמות הגדלה ניכרת של ההוצאה הציבורית בתחומים אלו שתסייע למנוע בעיות חברתיות לפני היווצרותן ותחסוך כסף רב בעתיד. אין לראות בכך הוצאה גרידא כי אם השקעה חכמה – שלשוק אין תמריצים לבצע אותה – ושיכולה גם לעודד את הפעילות הכלכלית ואף לייצר למדינה הכנסות. בחברת הידע שלנו, צמיחה כלכלית עתידית תלויה בפיתוח מיטבי של ההון האנושי, קרי – בכך שאחוז גבוה של האוכלוסיה יהיה בעל השכלה גבוהה וכישורים חברתיים מפותחים. השקעה בראשית החיים, למשל, היא גם יעילה כלכלית (מחקרים מראים שההחזר לדולר המושקע בכך גבוה יותר מהחזר לדולר המושקע במערכת החינוך מגן חובה ועד לתיכון, ומשפיע אף על ההכנסה כאדם בוגר), גם נכונה חברתית (מצמצמת פשיעה כמו גם את הצורך בהתערבות מתמשכת באמצעות תכניות רווחה) ובעיקר – גם מחוייבת דמוקרטית (שכן היא מאפשרת לכל ילד לממש את כישוריו בלי קשר למקום בו נולד ובכך מגדילה את שוויון ההזדמנויות).

במקביל לפעילות הממשלתית, יש לתמרץ השקעה חברתית גם מצד משקיעים מוסדיים וכן לעודד הקמת עסקים חברתיים. גיוון דרכי ההשקעה יאפשר ליצירתיות, ליזמות ולידע המקומי לבוא לידי ביטוי. בניגוד להנחה שיצירתיות וחדשנות מוגבלות למספר מצומצם של יזמים עשירים, ראוי לפעול לטיפוחה של כלכלה מקומית מגוונת ומקיימת שתפעל הן לטובת העסקים הקטנים והן לטובת תאגידים בעלי אחריות חברתית מפותחת. קנה המידה המקומי מתניע את הכלכלה מלמטה ומאפשר לנו להכיר את האנשים החיים עימנו וליצור יחסי אמון. כך ניתן לבנות קהילות דינמיות ותוססות שמזכירות לנו שהביטחון הכלכלי שלנו מגיע גם ואולי אף בעיקר ממעגלים של ערבות הדדית – ממשפחות אוהבות, מקהילות הבנויות על קשרים בין חבריהן, ממקומות עבודה מוגנים וכמובן, ממדינה הפורשת רשת בטחון במקביל להשקעה נבונה. לכן נדרשת מדיניות כלכלית שתחזק כל אחד מהמעגלים הללו.