דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
החלטת הממשלה על חידוש חלקי של הלימודים בכיתות הנמוכות מדגימה את מה שכבר גילינו הרבה יותר מדי פעמים מאז פרצה מגפת הקורונה לחיינו: יכולות הביצוע של משרדי הממשלה בישראל הן, ובכן, מוגבלות קמעה. בין אם זה משרד הבריאות שהורעב באופן שיטתי, ובין אם זה משרד החינוך המסורבל עד אימה, אין ספק שהריחוק שבין המטה הביצועי לבין השטח הגיע למימדים בעייתיים במיוחד.
למצב הזה יש פתרון – סובסידיאריות. מילה בלתי-אפשרית אמנם, אבל רעיון מתבקש: הכרעות בשאלות של מדיניות ציבורית צריכות להתקבל בקירבה המירבית האפשרית לאזרחים המושפעים מאותן הכרעות, על-ידי היחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לאותה הכרעה. בניגוד לאמונה הרווחת שלפיה החלטת משמעותיות הנוגעות לחיינו מתקבלות "שם", בירושלים, ושהרשות המקומית טובה רק לענייני ביוב וסגירת מרפסות. האמת היא שקשה מאד לראות מ"שם" מה באמת קורה "כאן" – באשדוד, בכפר קאסם או בבני ברק. במקרה של הלימודים בכיתות הנמוכות, למשל, ראוי להעביר את המושכות לידיו של השלטון המקומי, כפי שאכן החל לקרות בחלק מהמקומות.זה מוצדק מכמה סיבות:
ראשית, הרשות המקומית מכירה מקרוב את ה"שטח"ולכן תדע לדייק את המענה לצרכים החברתיים; שנית, ביזור כזה יגביל את תהליכי ריכוז הסמכויות בשלטון המרכזי (לכן מדובר גם בשיקול דמוקרטי), ויצור מבני שליטה רשתיים ולא היררכיים שיקלו על ניהול המערכת המורכבת.שלישית, הסרת משא המשימות והמטלות מהמדינה יוביל לחסכון ולהתייעלות; ולבסוף, סובסידיאריות מביאה לידי ביטוי את התרומה הייחודית שכל התארגנות אנושית – גדולה כקטנה, מקומית כארצית – יכולה לתרום למען הטוב החברתי המשותף.