באחרונה נדמה שכל הזבל (בואו נהיה עדינים) צף למעלה. פרשת "ישראל ביתנו" המסתעפת, גילויי השחיתות בגופים ציבוריים (כמו חברת החשמל או מקורות), פרשת קצא"א, הססנות הרגולטורים לנוכח מונופול הגז האימתני ופרשת בן אליעזר – כולם משקפים את השתלטותם של אינטרסים מגזריים על הקופה הציבורית כמו גם את שאיפות ההתעשרות של נבחרי ציבור באמצעות יחסים קרובים ומיטיבים עם בעלי ההון. השחיתות, לרבות זו ה"חוקית", מפוררת את הרקמה החברתית, מנוונת את השירות הציבורי (שגם כך סובל מאוד מתהליכי ההפרטה בקרבו) ואת האמון הציבורי בדמוקרטיה. האזרח נשכח והטוב המשותף נזנח.

אך כפי שנוהגים לומר הקפיטליסטים האדוקים ביותר, משברים הם גם הזדמנויות. יתכן שנפתח כאן פתח לתחילתו של "ניקוי אורוות" שישראל, כך נדמה, מוכנה לו. אכן, אחת התוצאות החשובות של המחאה החברתית – לצד פריחת יוזמות למיזמים חברתיים שונים (קואופרטיבים, עסקים חברתיים, מהלכי השקיפות של הסדנה לידע ציבורי ועוד ועוד)- היא שהמודעות והעניין הציבוריים בסוגיות כלכליות וחברתיות גדלו מאוד, התביעה לשקיפות התעצמה והסובלנות לקומבינות – פחתה (בעיקר בעידן הרשתות החברתיות).

נכון, מדובר בתהליכים איטיים אך הם סודקים בהדרגה ובאופן מתמשך את האדישות הציבורית ומשפיעים גם על המדיניות הממשלתית (קשה לדמיין את ועדת גרמן או את מהלכיו של הממונה על ההגבלים העסקיים נגד מונופול הגז ללא הלחץ הציבורי המשמעותי שהפעילו ארגונים חברתיים ועיתונים כלכליים), ובעיקר מחדדים את ההבנה שנדרשת לישראל שותפות חברתית חדשה, חוצת-מגזרים, כזו שתקדם "ממלכתיות" חדשה ומכילה שתימנע מן הנוהג לשסות קבוצות אלה באלה ושתקדם כלכלה דמוקרטית יותר.