על פוליטיקה של טוב משותף (התפרסם ב-Mako 24.10.2019)

על פוליטיקה של טוב משותף (התפרסם ב-Mako 24.10.2019)

המבוי הסתום הפוליטי המתסכל שבו נתונה הפוליטיקה הישראלית אינו נובע רק ממשחקי כוח קואליציוניים. הדומיננטיות הגוברת של הרשתות החברתיות בשנים האחרונות מובילה את הדיון הציבורי, את מרבית השיח הפוליטי ואף את עיצוב המדיניות הציבורית, להתבוסס בויכוח בלתי פוסק על סמלים. ויכוח זה מקבל ביטוי בשלל אופנים – התבטאויות או מעשים, פרובוקציות או סרטונים. הביטוי הבולט לכך הוא חוק הלאום שהצית תבערה של ממש בשדה הוויכוח הפוליטי, על אף שמשמעותו העיקרית הייתה ללא ספק סימבולית.

סמלים הם עניין חשוב בדמוקרטיה, ובפרט במאבקים על עיצוב הזהויות הקולקטיביות, וברור מדוע חוק יסוד העוסק בכך מעורר כל כך הרבה אמוציות. עם זאת, עיסוק היתר, האובססיבי ממש, בסמלים מרחיק אותנו מ"החיים עצמם", ובעיקר מעיצוב פוליטיקה אנושית ומעשית. על רקע זה, דומה כי המאבק העכשווי שמובילים איימן עודה ושאר חברי הרשימה המשותפת למען מיגור האלימות במגזר הערבי הוא דוגמה מרעננת לכיוון הדרוש לנו – עיסוק בפוליטיקה של מהות. במקום ההתבוססות בפוליטיקה של סמלים – מהי משמעות "יהודיותה" של ישראל? האם כל השילוט צריך להיות גם בערבית? – שמובילה לחידוד עמדות ולהקצנת השיח בלי לחולל שינוי אמיתי בחיי היומיום של האזרחים הערבים, המאבק הנוכחי, שצומח מתוך מחאה אזרחית מרשימה, מסמן מטרות ויעדים, תובע שינוי סדרי עדיפויות תקציביים ומציע מתווים שונים לפעולה.

המחשה יפה לכך היא הפגישה שקיימו ראשי הרשימה עם השר לביטחון פנים גלעד ארדן ימים אחדים לאחר הצהרתו על האלימות האינהרנטית לחברה הערבית. דווקא במקום שבו השימוש בפוליטיקת הסמלים היה מתבקש – הנה עוד ביטוי ל"גזענות" הממסד – בחרו חברי הרשימה המשותפת לפעול באופן ענייני ולהציג לשר מתווה מפורט ומנומק למאבק בתופעת הנשק הלא חוקי. אם וכאשר המאבק הזה יצליח, הוא לא רק ישפר מאוד את איכות חייו של הציבור הערבי. הוא יוכל גם לשמש כמשוב חיובי שידחוף אותו ואת מנהיגיו לתביעות אזרחיות נוספות – בתחום התכנון, התעסוקה, התשתיות ועוד, תביעות שגם רבים בקרב הציבור היהודי יוכלו להתאגד סביבן. מאבק מהסוג הזה יסייע להשתלבות של אזרחי ישראל הערבים הרבה יותר מאשר עוד ויכוח עקר על השאלה האם ראוי להוסיף בית נוסף ל"התקווה" כדי שגם קפטן נבחרת ישראל בכדורגל יוכל לשיר אותה.

למעשה, כדאי לכולנו ללמוד מכך ולעבור משיח של סמלים לשיח של מהות. יש דוגמאות רבות כאן: במקום התביעה האוטופית ל"שוויון בנטל" – מוטב לקבוע יעדים מספריים להרחבת ההשתתפות של גברים חרדים בשוק העבודה, לאור הקפאון שאליו היא נקלעה; במקום זעקות השבר על העדר "משילות" – ראוי לפעול לצמצום הביורוקרטיה המדינתית, להרחבת כוחו של השלטון המקומי ולקידום תפיסות של אזוריות (כפי שמשרד הפנים החל לעשות); במקום ההבטחה ל"צמיחה" אינסופית – כדאי לזכור שעל אופן מדידת התל"ג נמתחה ביקורת מוחצת, ושעדיף לפעול לקידום השגשוג החברתי באופן שיביא בחשבון מדדים של איכות חיים והגנה על נחלת הכלל; במקום הנהי המתמשך על ה"כיבוש" כמקור הבלעדי לכל תחלואינו – יש לדחוף לנקיטת צעדים בוני אמון מדורגים ומתמשכים שיתנו תקווה לאוכלוסייה הפלסטינית ויוכלו לייצר סוף-סוף מומנטום מדיני; במקום הוויכוח המייגע על "הדתה" ו"החלנה" של המרחב הציבורי – הגיע הזמן לערוך דיון ציבורי נוקב על מקומן (החשוב) של המסורת והתרבות היהודיות, על אלף גווניהן, במטרה לעצב סטטוס-קוו עדכני ומותאם לשינויים החברתיים המפליגים.

במילים אחרות, במקום כמיהה אמורפית ל"אחדות", כדאי שבני גנץ, שקיבל עכשיו את המנדט להרכבת ממשלה, יפעל לקידומה של פוליטיקה קונסטרוקטיבית יותר, פוליטיקה שתקדם מהות ולא רק סמלים, פוליטיקה של טוב משותף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.