המשבר החוקתי המחודש אליו נקלענו על רקע פארסת חוק ההסדרה הוא רק סימפטום נוסף למשבר החברתי המעמיק שבו שרויה ישראל. אובדן האמון ההולך וגובר מצד חלקים גדולים בציבור ברשויות השלטון השונות, מדרדר אותנו במהירות למצב של לית דין ולית דיין. ובכל זאת, סיפורו של חוק ההסדרה הוא שיא חסר אחריות במיוחד: קודם מחוקקים חוק בעייתי כל כך, עד שרה"מ, הוא ולא שרף, מזהיר שהוא עלול להוביל את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג (אבל תומך בו בסופו של דבר כי למה לא?), ושהיועץ המשפטי לממשלה, כמו כל המשפטנים המובילים בישראל, קובעים שמדובר בחוק פוגעני כל-כך עד שלא ניתן להגן עליו. אפילו בני בגין ראה בחוק "גזל". אחרי שבג"ץ שאליו גולגלה האחריות מבטל את החוק, פורצת מתקפת אבו-עלי על בית המשפט היהיר שהעז – שוב – לפגוע ברצון הריבון.

אכן, אין ספק שנדרש שינוי דרמטי ביחסי הכוחות בין הרשויות, ובפרט – חיזוק כוחה ועצמאותה של הכנסת, בעיקר מול הממשלה ששולטת בכנסת ללא מצרים, אך גם מול בית המשפט שהופך יותר ויותר, שלא תמיד בטובתו, לשחקן פוליטי (גם אם לא מפלגתי). אבל לשם כך דרושה לנו תפיסה מחודשת של ממלכתיות – בראש ובראשונה מצד הסמלים השלטוניים המובהקים. תפיסה כזו צריכה להתבסס על אחריות, על ריסון הדדי, על חיפוש הטוב המשותף בחברה מגוונת, על מחויבות דמוקרטית ובעיקר על קבלת מרות המשפט. חקיקה מטרילה ומתריסה לא תתרום לכך במאום.