סוף סוף יש אופק (פורסם ב-NRG, 16.8.2011)

סוף סוף יש אופק (פורסם ב-NRG, 16.8.2011)

המחאה החברתית המרגשת, המדהימה, שמתפשטת ברחבי הארץ במהלך השבועות האחרונים היא, בראש ובראשונה, ביטוי למצוקה קשה. מצוקה זו נובעת מן הפער הגדול והבלתי-נסבל שבין הנתונים המאקרו-כלכליים המציגים לנו השכם וערב משק משגשג, לבין מציאות החיים היומיומית של מיליוני אזרחים.

השילוב בין יוקר מחיה בלתי-אפשרי לבין משכורות נמוכות מדי (70% מן העובדים משתכרים פחות מן השכר הממוצע במשק ורק 50% מהם בכלל מגיעים לסף הכנסה שממנו משלמים מס) הופך את חייהם של אזרחים רבים לחסרי אופק.

רבים מבין צעירי ישראל מבינים שביטחון תעסוקתי, דיור זמין, חינוך ובריאות חינם – הישגיה של מדינת הרווחה – נהפכו, תחת השיטה הכלכלית הנוכחית, לחלום רחוק.

אלא שהמחאה חושפת דבר נוסף – את העובדה שהחלוקה הפוליטית הקיימת בישראל בין ימין לשמאל היא אנכרוניסטית. המסגור שהציע עמוס עוז למחאה (הארץ, 2.8) – צריך לטפל בכיבוש, בחרדים ובטייקונים – הוא דוגמא טרייה לשימוש בקטגוריות הרגילות של הפוליטיקה המסורתית. הצטרפותן של קבוצות אוכלוסיה רבות ומגוונות כל-כך למחאה מדגימה עד כמה הפילוח המפלגתי הנוכחי אינו משקף עוד את ההרכב החברתי והמעמדי של ישראל.

לא זו בלבד שהוא זורע פירוד בין אנשים וקבוצות רבות בעלי אינטרסים משותפים, אלא שהוא גם משסה אותם אלו באלו. זוהי פוליטיקה כוחנית ומפלה שמדירה קבוצות רבות ממוקדי-הכוח, ובכך מייאשת אזרחים רבים מן האמונה באפשרות של מעורבות פוליטית, מה שמתדלק עוד יותר את הניכור כלפיה.
מסתבר שהוויכוח האינסופי על השטחים איבן את החשיבה הפוליטית שלנו, בעיקר בכל הנוגע לשאלות כלכליות וחברתיות. כל המפלגות כולן מצהירות על תמיכתן ב"שוק חופשי" אך גם ב"צדק חברתי" – שתי סיסמאות קליטות שמשטיחות מאות שנים של ויכוחים אידיאולוגיים – ובפועל מאמצות את אותה מדיניות: הפרטה, קיצוץ בתקציבים חברתיים, הפחתת מסים וריסוק העבודה המאורגנת.

גדולתה של המחאה הנוכחית היא בכך שהיא סודקת לראשונה את המחסום המשתק של הייאוש והאדישות שאפיינו את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ושהובילו לאמונה שכל מאמץ להבנה הדדית הוא חסר-טעם.

המחאה הזו יכולה לפתוח פתח לבריתות ולהסכמות חדשות בין הקהילות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי – יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, פריפריה ומרכז – שלכולן אינטרסים דומים: דיור נגיש, חינוך איכותי, בריאות שוויונית, תעסוקה הוגנת ודמוקרטיה תוססת.

בריתות כאלה תוכלנה להוות בסיס לכינונה של אמנה חברתית חדשה, שתתן מקום למשותף לצד הצרכים הקהילתיים השונים. רק כך ניתן יהיה לחלץ גם את השיח הפוליטי מתקיעותו הנוכחית ולאפשר לפתרונות יצירתיים חדשים – כן, גם בשאלת הכיבוש – לנבוט ולהתממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.