סאגת ״פוקס״ היא קריאת ההשכמה לאליטות (גרסה לא ערוכה) (פורסם ב-The Marker, 30.7.2020)

סאגת ״פוקס״ היא קריאת ההשכמה לאליטות (גרסה לא ערוכה) (פורסם ב-The Marker, 30.7.2020)

הסאגה האחרונה סביב חברת "פוקס" – חלוקת דיבידנד נדיב בעיצומו של משבר הקורונה לאחר שהובילה מאבק מוצלח לקבלת מענק מדינתי למניעת פיטורין – איננה רק עניין למדורי הכלכלה. היא מדגימה מה קורה כאשר נורמה משפטית וחברתית – ראיית בעלי המניות כגורם החשוב ביותר בתאגיד – מיובאת ומאומצת ללא הבחנה. בזעיר אנפין, מדובר בביטוי לתפיסות כלכליות-חברתיות המושלות בכיפה בארבעת העשורים האחרונים, ומחלחלות לכל תחום בחיינו – מתכנון ערים ועד מערכת החינוך.

אכן, כוח השכנוע שלתפיסות אלו הוא רב, בעיקר על רקע הצגת הנחותיהן אודות האדם (אנוכי ורציונלי), החברה ("החזק שורד") והכלכלה (יעילות כחזות הכל) כ"טבעיות", תוך הצמדתן למושגים בעלי מטען חיובי דוגמת "חירות" ו"אוטונומיה". אין פלא אפוא שתפיסות אלו עברו "גיור" ורווחות גם בקרב שכבות רחבות בציבור.

אתוס הערבות ההדדית ("כל ישראל ערבין זה לזה") מלווה את העולם היהודי מימים ימימה: מצוות ומנהגים שונים מבטאים את הדאגה לחלשים שנתפסה מאז ומתמיד כחובה קהילתית ולא רק אישית. גם הקמת המדינה התאפשרה באמצעות סולידריות לאומית עמוקה שבשותפות עם יהודי התפוצות, הובילו לקליטתם של מיליוני עולים בפרק זמן קצרצר. גם כיום, למרות ההפרטה והאינדיבידואליזם המושלים בכיפה, רווחות בישראל תפיסות קהילתיות שדוחות את הדרוויניזם החברתי. זה לא מפתיע אם זוכרים שכאן התקיים הניסוי הקיבוצי הגדול ושישראלים רבים, מכל שדרות החברה, שירתו בצבא, התחנכו בתנועות נוער או גדלו בקהילות דתיות וסולידריות. הערבות ההדדית באה לידי ביטוי גם בקיומה של מערכת בריאות ציבורית חזקה שהוכיחה פעם נוספת את כוחה במהלך מגפת הקורונה. 

במילים אחרות, פה זה לא אמריקה. לא מבחינת הגודל, האתוס, התרבות הפוליטית, הערכים המכוננים, ובעיקר – לא מבחינת מקומו של השוק. זו גם הסיבה לכך שההתנהלות של "פוקס", שגרתית למדי באמריקה התאגידית, עוררה כזו ביקורת: היא היתה מנותקת מההקשרים החברתיים הרחבים שבמסגרתם פועל התאגיד העסקי, והתעלמה לחלוטין מכך שהערך שיוצר התאגיד מופק באמצעות כלל מרכיביו – בעלי המניות אך גם, ואולי בעיקר, העובדים, הספקים, הקהילה ואף משלמי המיסים שבזכותם נהנה התאגיד מכוח עבודה משכיל, מתשתיות אמינות, ממערכת משפט מתפקדת, וכמובן – מסיוע כלכלי בעת מגפה.

בשנים האחרונות, ובעיקר בעקבות המשבר הפיננסי של 2008, זוכה ספרו המונומנטלי של ההיסטוריון הכלכלי קארל פולני, "התמורה הגדולה", (שתרגום ראשון שלו לעברית עתיד לצאת לאור בקרוב) לתחייה מחודשת. בספר, שיצא לאור ב-1944, טען פולני כי האמונה הליברלית בכוחו ה"טבעי" של השוק להסדיר את עצמו ("השוק החופשי") מסוכנת שכן היא מתעלמת מהנורמות החברתיות, הקהילתיות, התרבותיות ואף הדתיות שהשוק תמיד היה משוקע בהן. פולני הזהיר שניתוק השוק מהנורמות והמוסדות החברתיים מהם צמח, יוביל בהכרח לאסון חברתי, כלכלי וסביבתי.

האליטות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות, בישראל ובעולם, אימצו בעשורים האחרונים אתוס אינדיבידואליסטי שמאדיר את הליברליזם הכלכלי ומתעלם ממחיריו. במקביל, הן מתקשות יותר ויותר להביע סולידריות עם המעמדות העממיים שנפגעו ממדיניות זו. אין ספק שהפופוליזם הצומח בשנים האחרונות מהווה גם תגובת נגד להתנהלות זו. פרשת "פוקס" יכולה אפוא להיות קריאת השכמה עבור האליטות הישראליות, שבמקום להמשיך להתבצר מאחורי אידיאולוגיות אנוכיות, תפעלנה להשבת המוסר לשדה הכלכלי, באמצעות מספר מהלכים: השתחררות מהציווי להשאת הרווח בכל מצב; החדרת שיקולים חברתיים וסביבתיים לדנ"א התאגידי; וצמצום הפערים החברתיים האדירים המנתקים את בעלי הממון מהחברה ומהחיים המשותפים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.