ממשיכים במחאה (התפרסם ב-29.6.2012 ב"מקור ראשון")

ממשיכים במחאה (התפרסם ב-29.6.2012 ב"מקור ראשון")

אירועי סוף השבוע שעבר הציבו מחדש את המחאה החברתית בראש סדר היום הציבורי. התנהגותה של המשטרה – המעצר הברוטלי של דפני ליף וזימונם של מנהיגי מחאה אחרים לחקירת אזהרה – פוגעת בלגיטימציה שממנה היא נהנית: תפקידה של המשטרה במשטר דמוקרטי הוא כמובן להגן על הסדר הציבורי, אך עליה לעשות זאת מבלי להיתפס כמי שפועלת באופן המשרת את האינטרסים של הממשלה, כל ממשלה. עם כל ההבנה לעומס המשימות העצום המוטל עליה, על המשטרה לאפשר מימוש אפקטיבי של זכות המחאה במרחב הציבורי המשותף: חופש הביטוי הוא, כפי שבית המשפט העליון חזר וקבע, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה הישראלית, ואין זה ראוי לנסות ולצנן אותו באמצעות הטלת מורא, גם אם. אכן, אם למשטרה יש כוח אדם מיותר (ואין לה: מספר השוטרים לנפש בישראל הוא מהנמוכים במערב), מוטב שתפנה אותו למאבק בפשיעה המאורגנת, למשל.
אכן, גם למחאה צריכים להיות גבולות. השחתת רכוש או חסימת צירי תנועה ראשיים אינם יכולים להיות חלק לגיטימי מהבעת הזעם, מוצדקת ככל שתהא, המופנית כנגד השלטון. מעשים כאלו סודקים את האהדה הציבורית ואת הכוח העצום שיש למחאה לא אלימה. הם מאפשרים לשלטון החושש מן המחאה להסיט את תשומת הלב ממחדליו שלו. ובעיקר, הם ממסמסים את התקוות הרבות שעוררה המחאה הספונטנית שפרצה בקיץ 2011.

המחאה הצליחה לפרוץ לראשונה את המחסום המשתק של הייאוש והאדישות שאפיינו את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ושהובילו לאמונה שכל מאמץ להבנה הדדית בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה הוא חסר-טעם. יותר מכך, המחאה הצליחה לחשוף את האנכרוניזם של החלוקה הפוליטית הקיימת בישראל בין ימין לשמאל: היא המחישה עד כמה הוויכוח האינסופי על עתיד השטחים, המוצדק כשלעצמו, איבן את החשיבה הפוליטית שלנו, בעיקר בכל הנוגע לשאלות כלכליות וחברתיות. המחאה הבליטה את האופן שבו רבים מהפוליטיקאים הישראלים עושים שימוש תכוף בפוליטיקה כוחנית המשסה אלו באלו קהילות שיש להן אינטרסים משותפים רבים. ישראלים וישראליות רבים גילו במהלך המחאה לראשונה שהבעיות הכלכליות שלהם – שכר נמוך, חוסר-ביטחון תעסוקתי, דיור לא נגיש ובאופן כללי, חרדה רבה מפני העתיד – אינן בעיות אישיות של דור מפונק, כי אם בעיות מבניות שהן תולדה של מדיניות כלכלית שנהנתה במשך שנים מקונצנזוס חוצה-מפלגות: הפרטת השירותים הציבוריים, קיצוץ התקציבים החברתיים, הפחתת מסים וריסוק העבודה המאורגנת.

על אף שהמחאה לא היתה תמיד ממוקדת – וזה היה גם חלק מסוד קסמה ומן היצירתיות הרבה שאפיינה אותה – היו לה הישגים מסויימים: סדר היום החברתי-כלכלי השתנה ואימוץ דוח טרכטנברג חייב את רה"מ נתניהו לבצע צעדים הנוגדים את עיקרי האמונה הכלכלית שלו כמו העלאת מיסוי החברות ושיקום (חלקי) של אחריות המדינה על אזרחיה (חינוך חינם מגיל 3, רפואת שיניים חינם עד גיל 12). אפילו את החלטתו האחרונה בדבר העלאת יעד הגירעון הממשלתי (שבניגוד להגדלת האוברדרפט המשפחתי, היא צעד שדווקא יכול לחולל צמיחה), ניתן להבין על רקע החשש מפני ההתנגדות הציבורית להעלאת מיסים. במקביל, גם חלק מהתאגידים העסקיים החלו להיות קשובים יותר לביקורת ציבורית.

אלא שבמקביל לשינויים החיוביים הללו, התעצמו גם מגמות הממשיכות את המדיניות הקודמת: הממשלה ממשיכה לקדם במרץ מהלכי הפרטה (על הפרק עומדות כרגע, בין השאר, הפרטות ארכיון המדינה ונמל אילת), היא נמנעה מלאמץ את המלצות טרכטנברג להטיל "מס עשירים" ולהגדיל את השתתפות המעסיקים בתשלומי הביטוח הלאומי, ולאחרונה היא אף ויתרה – במעין מהדורה מחודשת של "שיטת השקשוקה" – על הכנסות של מיליארדי שקלים(!) ממיסוי "הרווחים הכלואים" של תאגידי הענק הפועלים בישראל. אם מוסיפים לכך את הנתון המדהים שפורסם לאחרונה ב"כלכליסט" – מחצית מהישראלים מרוויחים פחות מ-5340 ₪ לחודש! – ניתן להבין שאנו עדיין רחוקים מחזון חברת המופת שלאורו הוקמה המדינה. נתון אחרון זה אף מדגים כי המצוקות של השכבות החלשות בישראל, בניגוד לקשייו של מעמד הביניים, עדיין לא הצליחו לחדור לתודעה הציבורית.

יש מי שטוען כלפי מנהיגי המחאה כי הם "מפונקים" וכי המחאה "פוליטית". אף אם ליף וחבריה אינם חפים מטעויות (מי כן?), הרי שמדובר בהאשמות מעט חלולות: האם מחאה כנגד אופן חלוקת העושר בחברה יכולה שלא להיות "פוליטית"? האם מחאה כזו יכולה שלא להיות מופנית כנגד הממשלה השלטת? לאמיתו של דבר, ניסוח תביעות המחאה בשפה אוניברסלית – שיקום החינוך והרפואה הציבוריים, צמצום הפערים החברתיים ועוד – מצביע על כך שמנהיגיה לא רק שלא העמידו לנגד עיניהם את טובתם האישית, אלא הם בחרו להציג חזון המשרת את טובת החברה כולה, ובעיקר את האוכלוסיות המוחלשות שקולן כמעט ואינו נשמע. זהו גם הבסיס שעליו המחאה עדיין יכולה לשנות באמת את הפוליטיקה הישראלית ולחבר קהלים מגוונים – דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, מרכז ופריפריה – לצורך מאבק משותף ולא סקטוריאלי: למען הגדלת מספר מיטות האשפוז, למען הפסקת העסקתם של עובדי קבלן ולמען כינונה של דמוקרטיה משגשגת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.