מכתב פתוח לשר החדש לבטחון פנים (פייסבוק שחרית, 20.5.2015)

מכתב פתוח לשר החדש לבטחון פנים (פייסבוק שחרית, 20.5.2015)

הבשורות הרעות הן שהחוליים הרבים שעלו אל פני השטח בשנים האחרונות, כמעט בכל היבט של פעילות המשטרה שתחת אחריותך, מלמדים שהמשימה הניצבת בפניך היא עצומת מימדים. מצד שני, כשהשפל הוא כה עמוק, בהחלט יש לך סיכוי להצליח בתפקיד. זאת, בתנאי שתתבונן/י במצב הדברים באופן מפוכח.
ראשית, הדימוי ואף הלגיטימציה הציבוריים של המשטרה ספגו פגיעה קשה, כמעט אנושה, לנוכח התרסקותה המהדהדת של שדרת הפיקוד. לכך תרמה בוודאי גם התגובה הרופסת, שעודנה טרייה בזיכרון הציבורי הקולקטיבי, של מוקד 100 לשיחת הטלפון הנוראית של הנער החטוף גיל-עד שער ז"ל. העובדה שכמות עצומה מהעבירות המבוצעות אינן מדווחות מצביעה אף היא על עומק הבעיה. אין ספק אפוא ששיקום ההערכה והאמון שרוכש האזרח הפשוט למשטרה אמור לעמוד בראש מעייניך.
שנית, ובדומה לתחומים אחרים, גם המשטרה עברה בשנים האחרונות תהליכי הפרטה עמוקים, בין השאר בשל קיצוצים נרחבים (מספר השוטרים לאלף תושבים בישראל הוא מהנמוכים במערב). עקב כך, תפקידי שיטור רבים מבוצעים כיום על-ידי גורמים לא משטרתיים –מאבטחים פרטיים שסמכויותיהם גדלו מאוד; מחסומים מאובטחים (ולא חוקיים) בפתחן של שכונות אמידות; או השיטור העירוני שנועד אמנם לשפר את תחושת הביטחון של האזרחים, אך מתאפשר בפועל רק באזורים מבוססים. הבעייתיות במצב דברים זה כפולה: ראשית, הוא הופך את השיטור לעוד סחורה בשוק החופשי; שנית, הוא מייצר כיסים מתרחבים של פעילויות שיטור פרטיות, שבניגוד למשטרה, אינן כפופות לפיקוח ציבורי; זוהי חתירה ברורה תחת מונופול השימוש בכוח שהוענק לרשויות אכיפת החוק (משטרה, פרקליטות, בתי-משפט ובתי הסוהר), מונופול שהוא לב-ליבה של המדינה המודרנית.
מצד שני, ולמרבה הצער, השימוש שעושה בשנים האחרונות המשטרה במונופול הזה, שניתן לה, כידוע, לשם הגנה על האזרח ועל תחושת הביטחון שלו – הוא בעייתי מאוד. מומלץ בהקשר זה לרענן בקרב הפיקוד המשטרתי כמה מושכלות ראשונים: ראשית, הבסיס לאמנה החברתית בין המדינה לאזרח הוא, בראש ובראשונה, שמירה על חיי האזרח. תרגום התיאוריה לפרקטיקה משטרתית מחייב ריסון מירבי בשימוש באמצעים קטלניים כלפי אזרחים. אלא שמאז טראומת הרג 13 האזרחים הערבים במהומות אוקטובר 2000, לא פחות מ-38(!) אזרחים ערבים נהרגו מירי שוטרים. אזרחים אינם אויבים, ומצב זה אינו יכול להמשך. שנית, האלימות המשטרתית הגוברת כלפי מפגינים בשנים האחרונות מצביעה על התעלמות מכך שחופש ההפגנה בדמוקרטיה נועד לאפשר ביטוי של מגוון הדעות בחברה, גם כאשר הן מקוממות וקשות לעיכול, וגם אם מי שמשמיע אותן הוא אתיופי, בדואי או מתנחל. בחברה מגוונת כל-כך כמו החברה הישראלית תמיד יימצא מי שרגשותיו ייפגעו, ולכן חשוב מכל משמר לאפשר את חופש המחאה גם כאמצעי ל"שחרור קיטור" ובסופו של דבר, כדרך למניעת אלימות ולהכלתה. תפקידה המרכזי של המשטרה הוא, אם כן, לאפשר, כמעט בכל מחיר, לשיח הציבורי הישראלי לפרוח וללבלב. לבסוף, הקשחת מדיניות המעצרים של המשטרה – שעליה גאוותו של המפכ"ל דנינו שהעמיד לשוטריו יעדים מספריים של מעצרים עד תום ההליכים ושל הגשת כתבי אישום ("תכנית מפנה") – מייצרת מוטיבציה למעצרים מיותרים (ויקרים) שמכלים את כוחן של רשויות החוק, ובעיקר מתעלמים מפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון, שלפיה מעצר אמור להיות אמצעי אחרון בטרם שוללים חירות ולא אמצעי הרתעה.
ועוד לא דיברנו על בתי הכלא הגדושים ועל ציוד הכבאות המיושן… ובכל זאת, לא הכל שחור: המשטרה היא עדיין גוף ממלכתי המורכבת מעובדי ציבור מסורים רבים. אגפי החקירות מאויישים בחוקרים אמיצים הנאבקים בתחכום הגובר של הפשיעה המאורגנת ואינם נרתעים משועי ארץ שסרחו (אפילו אם הם משתייכים למפלגתו של השר לבטחון פנים). פרשיות המין של הניצבים הן הזדמנות ל"ניקוי אורוות" ולשינוי הדרגתי של התרבות הארגונית, הן בכיוון של "אפס סובלנות" כלפי הטרדות מיניות והן בכיוון של קשב רב יותר לתלונות של נשים. וניתן אפילו להבחין בניצני שינוי של היחסים הטעונים בין המשטרה לבין אזרחי ישראל הערבים – יש יותר תחנות משטרה ביישובים הערביים וגם יותר שוטרים דוברי ערבית, ובמקביל קיימת נכונות גוברת של ההנהגה הערבית לדרוש ולקבל שירות משטרתי ראוי שיפעל לאיסוף הנשק הלא חוקי וייאבק באלימות החמולתית. זהו פתח למשטרה קהילתית וקשובה יותר לצרכיה של החברה הישראלית המגוונת, על הקודים התרבותיים המיוחדים לכל קבוצה.
אכן, קשה להניח שניתן יהיה לתקן את כל החוליים בקדנציה אחת. אבל כהונה קשובה ואחראית תוכל לאפשר לנו לדמיין משטרה אחרת.
בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.