המתח בין הזהות הפרטיקולרית לתבונה האוניברסלית, בין נאמנות לשבט לבין נאמנות לאנושות – עובר כחוט השני בהגות היהודית. ד"ר מיכה גודמן הראה באופן מרתק בספריו כיצד ניתן למצוא את כפל הפנים הזה שמלווה את היהדות מזה דורי דורות בכתביהם של הרמב"ם ושל רבי יהודה הלוי. ודוק: אין כאן סתירה שצריך לפתור כי אם שניות שכדאי ללמוד לחיות עמה, שכן כפל הפנים הזה קיים בכל אחד מאיתנו – דאגה לעצמנו לעומת דאגה לזולת, סולידריות (כלפי פנים) לעומת אמפתיה (כלפי חוץ).

כדאי לחשוב על המתח המפרה הזה דווקא בתשעה באב, אחד המועדים המציינים יותר מכל את הפרטיקולריות היהודית ובעיקר את לקח האחדות ("על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"). אני מציע לעשות זאת באמצעות התבוננות מחודשת במושג המסורתי "אהבת ישראל". גרשום שלום הטיח בזמנו בחנה ארנדט שכתיבתה על משפט אייכמן היתה נטולת "אהבת ישראל". זה המובן של הסולידריות הפנימית עם בני עמך שנעדרה, לדעת שלום, מביקורתה הנוקבת והמרוחקת של ארנדט על אופן התנהלות המשפט. בתשובתה כתבה ארנדט כי אינה מאמינה בהחלת קטגוריה של אהבה כלפי קולקטיב וכי היא דוגלת ב"חשיבה נטולת אינטרסים" המנותקת מזהות פרטיקולרית. אלא שכאמור, המתח בין ההשתייכות הקבוצתית לבין המחוייבות האוניברסלית איננו פתיר, וטוב שכך. מה אם, דווקא בתשעה באב, ננסה לחשוב על "אהבת ישראל" לא רק כדאגה קבוצתית פנים-יהודית (מובנת והכרחית) אלא גם כציווי לאמפתיה ולפעולה למען חיזוק הטוב המשותף של כלל אזרחי ישראל, אלו המרכיבים את הריבונות (היהודית) השלישית?