לפני כחודש הודיעה קרן הפנסיה של הכנסייה המתודיסטית בארה"ב על החלטתה למשוך את השקעותיה מחמשת הבנקים הישראלים הגדולים וכן מחברת "שיכון ובינוי", בשל פעילותם בהתנחלויות. צעד זה מהווה עדות נוספת להצלחת השימוש בשיח "עסקים וזכויות אדם" במאבק נגד שימור השליטה של ישראל בשטחים, שיח שחדר בשנים האחרונות למיינסטרים.

ביוני 2011 אישרה מועצת זכויות האדם של האו"ם "עקרונות מנחים על עסקים וזכויות אדם", שאף כי אינם מחייבים — עדיין — מבחינה משפטית, הם הופכים בהדרגה לסטנדרט שלפיו מדינות ותאגידים "מתיישרים". על פי עקרונות אלה, מדינות עדיין נושאות באחריות הראשית להגנה על זכויות האדם בשטחן (גם מפני פגיעתם של תאגידים), אך הואיל ואנו חיים בעולם משתנה — שבו עוצמתם של התאגידים גדלה, ואִתה פוטנציאל הפגיעה שלהם בזכויות אדם — העקרונות קובעים, שגם תאגידים נדרשים לכבד את זכויות האדם. מכוח חובה זו, עליהם להימנע משיתוף פעולה עם מדינות המפירות זכויות אדם, ולערוך בדיקת נאוֹתוּת בעניין זה לכל פעילות שבכוונתם לבצע. בנוסף, תאגידים שפועלים באזורי סכסוך מצופים לכבד את המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

הדו"ח החדש, שפירסם ארגון Human Rights Watch — "כיבוש בע"מ" — מדגים היטב כיצד גם ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים עושים שימוש בשיח החדש הזה, כדי למסגר את המתרחש בשטחים. הוא אינו קורא לחרם צרכנים על תאגידים הפועלים בהתנחלויות, אלא מנתח באיזמל חד את מגוון האופנים שבהם תאגידים עסקיים, ישראליים וזרים, מסייעים לקידום ולהעמקת מפעל ההתנחלות.

התאגידים נהנים מהיחס הממשלתי המועדף הניתן להתנחלויות, וכן מההשתלטות הישראלית על משאבים שונים כמו קרקעות, מחצבים ומים. בנוסף, בפעילותם המגוונת — בתחומי הבנייה, התברואה, המסחר, השירותים, המימון, ואף בתשלום המסים — הם מאפשרים את תפקודן של ההתנחלויות ואת המשך צמיחתן. בכך, גורס הדו"ח, הם פועלים בניגוד למשפט הבינלאומי ההומניטרי, כמו גם בניגוד לחובות המתגבשות של משפט זכויות האדם הבינלאומי. מכאן קריאתו לתאגידים עצמם לחדול מכל פעילות הקשורה להתנחלויות.
עוד כתבות בנושא

הדו"ח יוצא גם נגד התפישה הרווחת בקרב רבים, שהפלסטינים יוצאים נשכרים מקיומם של אזורי תעשייה ומפעלים ישראליים בשטחים, שכן הם מספקים להם פרנסה, וסגירתם תביא לפיטורי פועלים פלסטינים רבים. על פי הדו"ח, הבעייתיות כפולה: ראשית, הפלסטינים מקבלים על פי רוב שכר נמוך ונמנעות מהם זכויות סוציאליות; ה"ואקום הרגולטורי" שבו פועלים מעבידיהם מוביל לניצול. שנית, וחשוב מכך, פיתוח התעשייה הישראלית בשטחים נעשה באמצעות שימוש באדמות ובמשאבים שאם לא היו נתפסים, היו מאפשרים לפלסטינים לקיים בעצמם את עסקיהם ולהתפרנס מהם.

מצב דברים זה, וההגבלות הרבות המוטלות על הפלסטינים (למשל, אי מתן רשיונות חדשים למחצבות, בניגוד לאישור שניתן לתאגידים ישראליים ובינלאומיים), שהבנק העולמי מעריך את עלותן ב-3.4 מיליארד דולר בשנה, מובילים להעמקת האבטלה ודוחפים רבים מהם, בלית ברירה, לעבודה באזורי התעשייה ובהתנחלויות. האומנם ניתן באמת לראות בכך "גשר לשלום"?

אפשר לאהוב זאת או לא, אפשר למחות על "סטנדרט כפול" בכל הנוגע לישראל, אך הדו"ח הזה הוא חלק מטפטוף גובר והולך של חרמות צרכניים, משיכת השקעות וסימון מוצרים מההתנחלויות. בעידן שבו יותר ויותר תאגידים מנסים, מתוך שיקול עסקי קר ומדיניות ניהול סיכונים נבונה, להימנע מפגיעה בזכויות אדם (אפילו "סודה סטרים" ו"יקבי ברקן" העבירו את מפעליהם בחזרה לשטחי הקו הירוק) — הטפטוף הזה יכול להפוך, חלילה, למבול.

על ישראל לבצע "פניית פרסה" מדינית וליטול מחדש את היוזמה. אימוץ מדיניות מתונה, שתלווה בצעדים בוני אמון שאותם יוכלו הפלסטינים לחוש בחיי היום־יום — החל בהסרת מחסומים, דרך ליברליזציה רבתי במשטר ההיתרים וכלה בצעדי תמיכה בכלכלה הפלסטינית — עשוי לסייע להפגת הלחץ הכלכלי המתגבר.