אין דרך יפה לומר זאת: האמון הציבורי בכנסת נמצא בקאנטים. על פי "מדד הדמוקרטיה" שפורסם לאחרונה,אפילו התקשורת הלא ממש אהודה זוכה לאמון גדול יותר. ואכן, גם ללא המשבר הפוליטי המתמשך שבו אנו שרויים, הכנסת איבדה בעשורים האחרונים הרבה מאוד מכוחה. יש לכך מספר טעמים: ראשית, המשמעת הקואליציונית, העוצמה הגוברת של ועדת השרים לחקיקה וחוקי ההסדרים עתירי הסעיפים הפכו את הכנסת, במידה רבה, לחותמת גומי של הרשות המבצעת. גם אם מעולם לא היתה בישראל הפרדת רשויות מלאה, אין ספק שהיא הולכת ומתפוגגת. אמנם יכולת הפיקוח של הכנסת על הממשלה קיימת, בעיקר בועדת חוץ ובטחון, אך הנאמנות הקואליציונית היא שמכתיבה כמעט כל החלטה – בהתאם לשיח המשילות השולט – ופוגעת לא פעם בייצוגן של קבוצות המוחלשות בחברה. גם מספרם הקטן יחסית של חברי הכנסת ביחס לגודל הממשלה מטיל עליהם עומס לא סביר שמונע מהם היכרות רצינית ומעמיקה יותר עם הסוגיות שעליהן הם נדרשים לדון ולהצביע. שנית, חולשתה המתמשכת של הכנסת העבירה ויכוחים ערכיים רבים שהיו אמורים להתקיים בה אל הזירה המשפטית (זהו ליבה של המהפכה החוקתית), שהיא בעייתית יותר הן מבחינת הייצוגיות הדמוקרטית והן מבחינת מנגנוני ההכרעה הדיכוטומיים שלה בשונה מאפשרויות הפשרה וההסכמה ה"אפורות" של השיח הפוליטי שהלגיטימציה הציבורית שלהן גדולה בהרבה. שלישית, עוצמתם של הלוביסטים והאינטרסים העסקיים ממחישים את הכוח התאגידי ואת השפעתו הרבה – והלא תמיד גלויה – על עיצוב החקיקה, באופן שנוגד לא אחת את האינטרס הציבורי הרחב. המאבק על סימון המזון המעובד או חסימת הנסיון לסגור פרצות מס המשרתות את המאיון העליון הם דוגמאות כאלה. לבסוף, חברי הכנסת עצמם נושאים אף הם באחריות לא מבוטלת למצב – ריבוי הצעות החוק הפרטיות ה"לא אפויות", ה"חפיפניקיות" והרצון לזכות בכותרות על חשבון העמקה והתמחות בסוגיות המורכבות המובאות לפתחם.
יומולדת לכנסת הוא הזדמנות טובה לאחל לה לחזור להיות רלוונטית.ישנן דרכים רבות ומגוונות לעשות זאת – הגדלת מספר חברי הכנסת; מתן "שיניים" רבות יותר לועדות הכנסת, לרבות יצירת מוסד שימוע שיאפשר לכנסת לחייב אנשי ממשל אך גם ראשי תאגידים להתייצב ולדווח לציבור; חיזוק מנגנוני השאילתה; הכנסת רכיב אזורי לשיטת הבחירות כדי לתת משקל רב יותר לאינטרסים אזוריים, בעיקר של הפריפריות ועוד ועוד.