בשנים האחרונות מתחיל ה-1 במאי לתפוס מחדש את מקומו בזירה הציבורית. אפשר לייחס זאת למחאה החברתית ולגלי ההדף התודעתיים שהיא חוללה, לגל התאגדויות העובדים הפוקד את ארצנו (מעל 150,000 עובדים התאגדו בשנים האחרונות, אפילו במגזר ההייטק) או למאבקים חברתיים שזכו להצלחה כמו המאבק נגד העסקה קבלנית, נגד מתווה הגז או להעלאת שכר המינימום ולצמצום שכר הבכירים.

כך או כך, השינוי המבורך הזה הוא בראש ובראשונה ביטוי ליכולת שלנו להיות לא רק צרכנים חכמים שיודעים לעמוד על שלהם באופן אינדיבידואלי, כי אם גם אזרחים שמנסים לקחת אחריות על עיצוב החיים החברתיים של כלל הציבור, גם אם זה כולל עיסוק בנושאים סבוכים ו"משעממים".

אין ספק שהאופן שבו פועלת הפוליטיקה הדמוקרטית כפי שהתעצבה בעשורים האחרונים – פוליטיקה המשרתת מיעוט קטן של בעלי אמצעים וקבוצות אינטרס, ושבה הציבור הרחב, ובעיקר ציבור העובדים, נותרים מחוץ לחדר הסגור שבו מתקבלות ההחלטות – "תרמה" רבות לייאוש מהפוליטיקה ולהשתלטות הגישה האינסטרומנטלית שמניחה שאנשים מונעים לפעול רק מתוך האינטרס האישי הצר שלהם.
מצד שני, ודווקא מתוך הייאוש הזה, אנו עדים גם לאקטיביזם חברתי גובר – תחייה מחודשת של הקואופרטיבים, הקמת עסקים חברתיים, גידול ביוזמות קהילתיות שיתופיות ורתימת הרשתות החברתיות למאבקים ציבוריים שונים (מהטרדות מיניות ועד למאבק בגזענות).

ההתעוררות הציבורית הזו ממחישה את הצמאון לפוליטיקה אחרת, משתפת יותר, מייצגת יותר, רלוונטית יותר. ה-1 במאי נועד אפוא להזכיר לנו שיש דרך אחרת, שהיא אפשרית, ושלא נוכל להשיגה בלי נכונות להאבק.