אנשי בצלם שצילמו את החייל היורה לא שיערו בנפשם כמה תהפוכות פוליטיות, חברתיות וערכיות צילום זה יוליד. למעשה, נדמה שהצילום הולך ומזקק את קווי השבר החדשים שסביבם מתארגנת החברה הישראלית: קו השבר הקלאסי ימין–שמאל נסוג בפני המחלוקת על קיומם ומקומם של ערכים ממלכתיים-דמוקרטיים בחברה הישראלית.

אך האם רוב האנשים שמוצאים את עצמם משני צידי השסע החדש אכן שונים אחד מהשני באופן מהותי בערכיהם? נדמה שלמרות כל אירועי השבועות האחרונים, התשובה שלילית. יותר מאשר מחלוקת ערכית, קיימת בעיקר פרשנות שונה של המציאות ביחס לרמת האיום שאנחנו נתונים בה: האם מדובר במצב חירום מתמשך שבו לא רק מותר אלא חובה לרופף את הכללים כדי להציל לחיים של חפים מפשע, כמאמר הכתוב: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים"? או שמא – כפי שטוענים, בין השאר בכירי מערכת הביטחון, בהווה ובעבר – למרות הסכסוך המתמשך, ולמרות הסכנות הטמונות במצב הקיים, לא מדובר באיום קיומי המצדיק נקיטת פעולות חריגות, של שעת חירום?

אך האמונה שאנו מצויים תחת איום קיומי אינה מייצרת רק הלך רוח פוליטי המסיג התלבטויות ערכיות בפני גישה של "ביטחון בכל מחיר"; בחסותה, או אף כתוצאה ממנה, קל יותר לקדם גם צעדים כלכליים שנויים במחלוקת (למשל, מתווה הגז שאושר אתמול מחדש, כמעט ללא שום שינוי של הליקויים הקשים הכלולים בו), שהרי לא מדובר ב"חיים עצמם". יתרה מזו, היא מאפשרת להסיט את המבט מחומרתן של הבעיות הכלכליות והחברתיות בישראל, ובראשן, הפערים החברתיים הגוברים. מצב דברים זה מייצר איום מסוכן – ואולי אף קיומי – על החוסן החברתי, ולכן גם על הדמוקרטיה: האם אפשרית דמוקרטיה חזקה, תוססת וסולידרית – המבוססת על שוויון פוליטי עמוק – בחברה בה אי-השוויון הכלכלי והפערים בין אלו שיש להם (דירה, בטחון תעסוקתי, הון חברתי) לבין אלו שאין להם הולך וגדל? הרי העדרה של לכידות חברתית מקשה, למשל, על כינונם של שירותים ציבוריים איכותיים, לאור הירידה בנכונות לשלם מסים גבוהים. במילים אחרות, הגנה על הדמוקרטיה מחייבת לייצר כלכלה הפועלת לטובת הרבים ולא לטובת המעטים. כדאי שאנשי המעמד הבינוני-גבוה, המדברים על-פי רוב גבוהה-גבוהה על הסכנות לדמוקרטיה בעודם דוגלים במדיניות מרחיבת-פערים, יזכרו זאת.