יש פופוליזם אחר (התפרסם ב"העין השביעית", 19.3.2021)

יש פופוליזם אחר (התפרסם ב"העין השביעית", 19.3.2021)

בשני העשורים האחרונים, מאז האינתיפאדה השנייה שריסקה את השמאל הציוני, המערכת הפוליטית בישראל משוקעת בתוך ההגמוניה הליכודית. הדומיננטיות הזו מניעה את המערכת הפוליטית הישראלית בשני אופנים מרכזיים: ראשית, ברמה הפרסונלית-מוסדית, בריבוי של מפלגות ואישים שמתפלגים מהליכוד במטרה להקים מחדש את הליכוד "האמיתי" (רשימה חלקית: אריאל שרון, אהוד אולמרט, דוד לוי, ציפי לבני, דן מרידור, בני בגין, אביגדור ליברמן, משה כחלון, משה יעלון, גדעון סער), לא פעם תוך שיתוף פעולה או לפחות גיבוי של גורמים מהמרכז-שמאל (רשימה חלקית: שמעון פרס, אהוד ברק, חיים רמון, דליה רבין, דליה איציק, טומי לפיד, יאיר לפיד, בני גנץ, גבי אשכנזי, עמיר פרץ). שנית, ברמת המדיניות והאידיאולוגיה: קווי ההסכמה של הפוליטיקה הישראלית מכונסים, במידה רבה, סביב "קווי מתאר" ליכודיים מובהקים – ניציות בטחונית, פרגמטיזם מדיני ובמידה פחותה, ניאו-ליברליזם מרוכך – כאשר עיקר הויכוח הפוליטי נסוב סביב שאלות "אזרחיות" ותרבותיות – דת ומדינה, אקטיביזם שיפוטי או מגדר.

ההתארגנות הזו של הפוליטיקה סביב ציר הגמוני אחד אפיינה גם את הגוליזם בצרפת ואת הפרוניזם בארגנטינה – כולם דוגמאות למותג פוליטי גמיש מבחינה אידיאולוגית המאפשר ספקטרום רחב יחסית של עמדות, ליברליות יותר או פחות. בדומה לפרוניזם, גם הליכודיזם הוא פופוליסטי באופיו ומתאפיין בהנגדה ברורה בין "העם" לבין האליטות ה"מנותקות" והמנגנונים ה"מקצועיים" (שומרי הסף) הנתפסים כחותרים נגד רצון הבוחר. למרות השם הרע שיצא לו, הפופוליזם הוא מסורת פוליטית חשובה שמבליטה, כפי שהראה פרופ' דני פילק, את אופיה העממי של הדמוקרטיה כנגד, בין השאר, התפיסות הטכנוקרטיות והאליטיסטיות המאפיינות את ממשל הנציגים הליברלי.

אם אלו הם אכן פני הדברים כי אז האופציה העומדת כיום בפני המחנה הליברלי – לפחות עד לגיבושה של הגמוניה פוליטית חלופית – היא להציע לציבור גרסאות "מכילות" יותר של פופוליזם, בניגוד לפופוליזם הסמכותני וה"מדיר" של הליכוד בעידן נתניהו. למעשה, אפילו נתניהו עצמו מנסה במערכת הבחירות הנוכחית להרחיב, לפחות רטורית, את "העם" שבשמו הוא פועל, באמצעות החיזור המרתק שלו אחרי הקול הערבי. גם המדיניות הכלכלית שהוא מוביל מאז חזרתו לראשות הממשלה ב-2009 – בניגוד למדיניותו כשר אוצר בממשלת שרון – מעניקה לשכבות החלשות הגנה חברתית, גם אם חלקית, מפני פגעיו של השוק החופשי ומטפחת ניידות חברתית מסויימת. הדבר בולט בוודאי אם משווים זאת למצבן של האוכלוסיות שנותרו מאחור בארה"ב ובבריטניה ולריסוק החברתי שהן חוו על רקע הגלובליזציה. הגורמים הללו עומדים בוודאי בבסיס התמיכה המתמשכת שממנה הוא נהנה, למרות הכשלים והפגמים הפליליים לכאורה בהתנהלותו.

אכן, לא קל לדמיין טרנספורמציה פופוליסטית של המחנה הליברלי, הן בשל השתייכותו הסוציולוגית למעמד הבינוני-גבוה והן בשל תמיכתו המסורתית בגופים טכנוקרטיים ואליטיסטיים לא נבחרים דוגמת בנק ישראל, אגף התקציבים או בית המשפט העליון. אך כינונה של גרסה פופוליסטית חלופית של ליכודיזם, הכרחית אם מחנה זה אכן חפץ חיים. להלן אנסה לתאר קווים ראשוניים אפשריים לדמותה.

  • רפורמה דמוקרטית: הקורונה הדגימה בצורה בולטת כי יכולות הביצוע של משרדי הממשלה בישראל אינן גבוהות. בין אם הדבר נובע מסרבול ביורוקרטי ובין אם מהרעבה תקציבית ממושכת, הריחוק שבין המטה הביצועי לבין השטח הגיע למימדים בעייתיים במיוחד. הפתרון למצב זה אינו, כפי שגורס הליברטריאניזם שקולו נשמע יותר ויותר, הפרטה שרק תחמיר את הבעיות, כי אם סובסידיאריות – תפיסה שלפיה ההכרעה בשאלות של מדיניות ציבורית צריכה להתקבל בקירבה המירבית האפשרית לציבור המושפע ממנה, ועל-ידי היחידה הקטנה ביותר הרלוונטית לאותה הכרעה. באופן מעשי, מלבד התייעלות וחיסכון, המשמעות היא חיזוק משמעותי של השלטון המקומי – שילווה ב"ניקויו" משחיתות – כך שיצומצם ריכוז הסמכויות בשלטון המרכזי וייוצרו מבני שליטה רשתיים, שידעו לדייק את המענה לצרכי האוכלוסיות הספציפיות של כל רשות ויצמצמו מתחים חברתיים. גם כאן, הקורונה הבליטה את יכולתו העדיפה של השלטון המקומי בהקשר זה.

על אלו ראוי להוסיף גם רכיב אזורי לשיטת הבחירות – ישראל היא מהמדינות הבודדות בעולם ששיטת הבחירות שלה אינה כוללת רכיב כזה – שיחזק את הקשר הישיר בין הנבחרים לבוחרים וכן בנייה מחודשת של הדמוקרטיה המפלגתית שכמעט נעלמה בעידן מפלגות היחיד. כך נזכה לפחות "כוכבים" וליותר אנשי ציבור שהפוליטיקה, במובן הטוב של המילה, היא מקצועם. מגוון הצעדים הללו עשוי להוביל לחיזוק קולם של האזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות ויוכל לצמצם את השפעתם של גופים אליטיסטיים לא נבחרים. אף שגופים אלו מציגים את עצמם כאנטיתזה לאינטרסנטיות הפוליטית, פעולתם מעמיקה את משבר הייצוג של הדמוקרטיה הליברלית, מקשה על מימוש רעיון ריבונות העם, ובעיקר מסיטה את הפוליטיקה מדיון בשאלות הצדק והטוב המשותף אל תפיסות טכנוקרטיות שמאחוריהן עומדים אינטרסים ותפיסות עולם שאינן בהכרח טובים יותר מאלו של הפוליטיקאים.

  • חיבור הכלכלה למעמדות העממיים: המבנה הנוכחי של המשק הישראלי – כלכלה דואלית המורכבת מ"קטר" הייטק יעיל וצנום ומ"קרונות" מוחלשים של לואו-טק ושל כלכלת שירותים – אינו בר-קיימא ככל שקרב עידן האוטומציה, ובעיקר אינו מאפשר חלוקה הוגנת יותר של פירות הצמיחה הכלכלית. פופוליזם "מכיל" יבקש לחבר את הכלכלה הישראלית גם אל המעמדות העממיים, בין השאר, באמצעות השקעה בהכשרות מקצועיות ובחינוך טכנולוגי שיפתחו את האופקים הכלכליים של ההייטק גם בפני הצעיר מאום אל פאחם או הצעירה מקריית שמונה. במקביל, ראוי להגן – הן מבחינת שכר והן מבחינת מעמד והכרה חברתיים – גם על מקצועות שאינם דורשים תואר אקדמי ושמגפת הקורונה הזכירה לנו את חיוניותם – האחות, פועל הבניין, המטפלת הסיעודית, בעל המכולת, הסייעת בגן. הבנת תלותנו באחרים לשם הצלחתנו כיחידים וכחברה תסייע לבניית כלכלה שתומכת באדם העובד, בין השאר באמצעות מערכת מיסוי צודקת יותר.
  • הגנה על קהילתיות: התמיכה הליברלית הרווחת בגלובליזציה כלכלית לצד ליברליזם תרבותי גובר – במילים אחרות, תפיסה המתנגדת, באופן עמוק, להצבת גבולות כלשהם – מתעלמת מן האיום הממשי הכרוך בכך על העולם המוכר של רבים, ובאופן עמוק יותר, אף על עצם האפשרות לכונן חיים חברתיים משותפים. תפיסה פופוליסטית "מכילה" מבינה שהכלכלה אינה ספירה נפרדת אלא היא משוקעת במסגרות חברתיות ותרבותיות ומכאן שנדרש אימוץ מדיניות של הגנה על רשתות הביטחון ועל תחושת המשמעות שמספקות לרבים המסגרות המשפחתיות, הקהילתיות והדתיות. עמדה כזו יכולה גם להוליד חלופה אנושית יותר לאינדיבידואליזם התחרותי שפוגע באחווה החברתית.  
  • פרגמטיזם מדיני: לבסוף, הרחבת קטגוריית "העם" אל מעבר לתפיסה האתנית שמוביל הליכוד תוכל להתאפשר באמצעות שילוב אמיתי של הערבים אזרחי ישראל כ"שבט" נוסף בכלכלה ובחברה. בהקשר זה, נדרשת כמובן גם מדיניות פרגמטית שוחרת שלום שתעמיק את הנורמליזציה עם העולם הערבי ותוביל לצמצום החיכוך עם הפלסטינים (תכנית "שמונה הצעדים" של מיכה גודמן יכולה לשמש כנקודת מוצא).  

ההגמוניה של הפופוליזם הליכודי היא עובדה קיימת בנוף הפוליטי שלנו. יש לכך סיבות טובות שכן סדר היום הליכודי הוא בעל כוח משיכה ניכר מבחינת התוכן שהוא יוצק בזהות הקולקטיבית, והשילוב שהוא מציע מבחינת יחסי הגומלין שבין היחיד לבין הכלל עונה לרחשי לב ציבוריים עמוקים. מצד שני, המערכת הפוליטית כבר מזמן אינה משקפת את השינויים הסוציולוגיים האדירים שמתחוללים בשנים האחרונות – תופעת "החרדים החדשים", עלייתם של מעמדות ביניים בקרב הציבור המזרחי והערבי, התחזקות הפמיניזם הדתי וההשתלבות הגוברת של הציבור הציוני-דתי במסגרות חברתיות כלליות. אימוצו של פופוליזם "מכיל" עשוי לסייע למחנה הליברלי לבנות בריתות לא צפויות, אולי אף פרדוקסליות, שיובילו לפוליטיקה חוצת-מגזרים, שבסופו של יום תקדם את הטוב החברתי המשותף.   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *