בפסק-דינה שאישר את חוק ששינסקי (בג"ץ 3734/11), כתבה שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, כך:
משאב הנפט והגז הוא משאב ציבורי מוגבל ומתכלה.
זהו ציטוט קצר, מעט המחזיק את המרובה. הבנתו מקפלת בתוכה את כל ההיבטים החשובים הדרושים כדי להבין מהו האינטרס הציבורי בסוגיית ייצוא הגז. להלן מדרש מבאר על הציטוט:
"משאב ציבורי"
הגז שהתגלה בחופי ישראל הוא חלק מ"נחלת הכלל" הישראלית. הבעלים שלו הם אזרחי ישראל. אכן, קיים חוק המסדיר את שאלת הגז, אך זהו חוק מיושן – חוק הנפט משנת 1952 – שברור כי מחוקקיו לא העלו בדעתם את המצב שבו ישראל הפכה לנסיכות גז קטנה.
מצב דברים זה מזכיר את שאלת גיוס בני הישיבות: בג"ץ פסק בפרשת רובינשטיין (בג"ץ 3267/97) כי על אף קיומו של חוק המסמיך את שר הביטחון לפטור מגיוס תלמידי ישיבות, "הכמות עושה איכות", ולא ניתן לפטור משירות עשרות אלפי תלמידי ישיבות בהסתמך על חוק שנחקק כאשר הצבא פטר משירות כמה עשרות תלמידי ישיבה. הפגיעה בשוויון מחייבות "הסדר ראשוני" – חקיקה חדשה. זה היה הרקע לחקיקתו של חוק טל (שנפסל, בסופו של דבר, אף הוא).
באופן דומה, הסדרת שאלת הייצוא של הגז, הכרוכה בשאלות של צדק חלוקתי, אינה יכולה להיעשות רק בהסתמך על חוק הגז המיושן ובוודאי שלא ניתן להסתפק בהחלטת ממשלה בנושא, כפי שמתכננים בנימין נתניהו וסילבן שלום. ראוי שהשאלה תידון ותוכרע בכנסת ישראל, בחקיקה ראשית. זאת ועוד: השופט מישאל חשין, בלשונו הציורית, קבע בפרשה אחרת (בג"ץ 11163/03):
בלשון של מִסְפָּרִים נוכל לומר כך: הענקת 100 ש"ח מקומה הוא בתחום המינהל. הענקת 100 מיליון ש"ח היא בתחום המחוקק.
קל וחומר שהדברים נכונים כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת למאות מיליארדי שקלים.
"משאב מוגבל"
משאב הגז, ככל משאב טבע, הוא משאב מוגבל. ככזה חלים על השימוש וההקצאה שלו כללים בסיסיים של המשפט המינהלי:
הקצאה שוויונית. נכסים ציבוריים אמורים להיות מחולקים באמצעות מכרזים פומביים ושקופים. לא כך נעשה בנוגע לגז. היזמים השונים קיבלו את רשיונות החיפוש ללא מכרז, ובמקרה של יצחק תשובה – הדבר אף נעשה לאחר שכבר היה ידוע (עקב קידוחיה של חברת בריטיש גז) כי ישנם סיכויים טובים למציאת גז.
שקיפות. כלל בסיסי של המשפט המינהלי הוא שקיפות בפעילותה של הרשות הציבורית. למרות בקשות חוזרות ונשנות, וועדת צמח טרם פרסמה את הפרוטוקולים של דיוניה, וזאת למרות שבין פרסום מסקנות הביניים שלה למסקנותיה הסופיות חלו שינויים לא מעטים לטובת היזמים; ולמרות שמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה כתבה דעת מיעוט חזקה נגד ייצוא הגז; ולמרות שהמדענים הראשיים של משרד האנרגיה ושל המשרד להגנת הסביבה הביעו התנגדות נחרצת לייצוא נחפז של הגז. יוער כי המרכז האקדמי למשפט ולעסקים הגיש השבוע עתירת חופש מידע בנושא לבית המשפט לעניינים מינהליים.
צדק חלוקתי. בבג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית (בג"ץ 244/00) כתב השופט אור דברים שכאילו נכתבו על שאלת ייצוא הגז: "למשפט תפקיד חשוב בכל הנוגע לפיקוח על החלטות שעניינן חלוקת עושר בחברה. תפקיד זה הוא לפתח מערכת נורמטיבית המבטיחה כי החלטות בעלות השלכות חלוקתיות יהיו תוצאה של הליך צודק ופתוח, בייחוד לנוכח הסכנה שהחלוקה תיטיב רק עם קבוצות לחץ מאורגנות היטב." (ההדגשות שלי – ע"ס).
"משאב מתכלה"
הגז, ככל משאב טבע, מתכלה בסופו של דבר. לפיכך, נדרשת הכרעה חברתית בשאלת השימוש בו. האינטרס של היזמים הוא ברור: ייצוא מירבי – באמצעות חתימה על חוזים ארוכי טווח (עד עתה פורסם כי חברות הגז מנהלות מו"מ עם גורמים בסין, ברוסיה ובאוסטרליה) – שימקסמו ככל האפשר את רווחי בעלי המניות שלהם. אך האינטרס קצר הטווח הזה חותר תחת האינטרס הציבורי שמחייב בחינה זהירה ושקולה של נושא הייצוא בכמה רבדים:
בחינת צרכי המשק ועדת צמח כמעט ולא הביאה בחשבון את צרכי הגז של משק התחבורה. בנוסף, לפי בדיקה של המכון לתכנון כלכלי, אילו האופק של הוועדה היה שנת 2050 ולא שנת 2040 כי אז כמויות הגז הקיימות היו מספיקות למילויים. מכאן שהטענות כאילו אין בישראל שוק לגז אינן נכונות.
מה יקרה כשהגז יאזל? מבחינת וועדת צמח בשנת 2040, ישראל שוב תצטרך לייבא גז (אלא אם יימצא גז נוסף או יהיה מעבר לאנרגיות חלופיות – תרחישים שסבירותם לא ידועה). מדובר בעלויות גבוהות שאינן מובאות בחשבון בשלל התחשיבים הנזרקים כעת לאוויר בדבר ההכנסות ממיסוי הגז. בנוסף, הביקוש לגז הטבעי – כמו משאבי אנרגיה נוספים – נמצא בעליה מתמדת בעולם בשל גידול האוכלוסין והצמיחה הכלכלית, וכך גם מחירו. מי לידינו יתקע שישראל תעמוד אז בראש התור לרכישת גז? להיפך: סביר להניח שצרכיהן של מדינות כמו סין והודו יעמדו לפנינו. משמעות הדברים היא פגיעה עתידית בביטחון האנרגטי של ישראל.
שיקולי תועלת כספיים. היזמים טוענים שהמסים שישלמו היזמים על הגז המיוצא יכניסו מיליארדים לקופת המדינה. זה נכון אמנם, אך המס על היצוא מוגבל לסכום שייגבה על מכירות הגז בארץ. במילים אחרות, מסים יהוו בעיקר החזר על מחירי גז גבוהים לצרכן (במקרה של התנהגות מונופוליסטית של היזמים), ולא באמת יתגמלו את הציבור הישראלי על אובדן המשאב היקר: שווי כמות הגז שהוועדה ממליצה לייצא הוא כ-300 מיליארד דולר(!).
שיקולים גיאו-פוליטיים. יתכן שראוי שישראל תייצא כמויות גז מעטות לשכנותיה – הרשות הפלסטינית, ירדן, טורקיה. מדובר בשאלות בעלות השלכות גיאו-פוליטיות ובהחלטות שיכולות לחזק את מעמדה של ישראל באזור. לאור החשיבות הכלכלית, החברתית, הסביבתית והאסטרטגית של משאב הגז, קשה להעלות על הדעת שהמדינה לא תהיה מעורבת בניהולו.