מינויו של נפתלי בנט לראשות הממשלה מביא לשיא את פוטנציאל השפעתו של פורום קהלת. הפורום, שמלווה בעיקר פוליטיקאים מקרב הציונות הדתית, תופס בשנים האחרונות מקום מרכזי ביותר בעיצוב המדיניות הציבורית בישראל. אך בעוד שניתן להבין את ההשפעה הזו בכל הנוגע לתפיסות המדיניות הימניות שמקדם הפורום, קשה לקבל את השתרשותן הגוברת של תפיסותיו הכלכליות המכפיפות כל שאלה חברתית-כלכלית לשוק ולהגיונו, והמציבות בראש סולם העדיפויות את חירות הפרט. אשר על כן, מאמר זה מבקש להתמקד בשלושה מישורים המדגימים את הפרכות הגלומות בתפיסות אלו: הריחוק שלהן מרעיונות שמרניים, האנכרוניזם שלהן ביחס למתרחש בשדה הכלכלי בימינו וההתנגשות שלהן עם האתוסים היהודיים שבשמם הוא לכאורה פועל.

ראשית, ולמרות הדימוי העצמי שאותו הוא מטפח, עמדותיו הכלכליות של פורום קהלת רחוקות מלשקף שמרנות כלכלית וחברתית. אכן, השוק והתחרות החופשית מעודדים סגולות חשובות כמו חדשנות, יזמות או התייעלות, ועשויים, בתנאים מסוימים, גם לקדם ניידות חברתית ושגשוג כלכלי חומרי לטובת צרכנים ועובדים. גם החשד הבסיסי של חסידי השוק ביחס ליכולת התכנון האנושית ולמוגבלותה – מוצדק. עם זאת, התפיסות שאותן מקדם הפורום מאדירות את חירות הפרט ואת ראיית היחיד כמונע בעיקר משיקולים תועלתניים שנועדו להשאת רווחתו האישית. אלא שלמגינת ליבם של שמרנים, תפיסות של היחיד כאנוכי במהותו אינן נעצרת בשערי הכלכלה: כפי שהראה הפילוסוף הצרפתי בן-זמננו ז'אן קלוד מישאה, קיים קשר מהותי של הזנה הדדית בין "הכל סחיר" – כלומר, הרחבה מתמדת של תחום חלותו של השוק על מכלול הפעילות האנושית – לבין "הכל מותר" – הרחבת זכויות הפרט תוך הסרת כל מגבלה בפני ההתנהגות האנושית. כאשר הגבולות החברתיים נפרצים, לגליזציה, סחר באיברים או המתות חסד הופכים להיות גם שווקים רווחיים. על הרקע הזה, בין השאר, מתעורר בשנים האחרונות ויכוח עז בקרב אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב ובאנגליה המבליט אף הוא את הבעייתיות בעמדות שמקדם פורום קהלת. כותבים שונים כמו אורן קאס או רוס דוטאט הצביעו על כך שהתמיכה בחזון "הממשלה הקטנה" ובתפיסה בלתי-מרוסנת של שוק חופשי וגלובליזציה כלכלית חותרת תחת יסודותיהם של מוסדות ששמרנים דווקא חפצים ביקרם – המשפחה, הקהילה, הדת. הם מזכירים שבמקום לגזור מדיניות מעקרונות מופשטים – למשל, "הפחתת מיסים תמיד משרתת את הכלכלה, ולכן את החברה" – השמרנות במיטבה מתחילה דווקא מהתבוננות במתרחש בעולם החברתי ובהשפעתם של צעדי מדיניות על אנשים וקהילות אמיתיות. כך, למשל, התמקדות בתימרוץ תאגידים רב-לאומיים כמו גוגל או אמזון להשיא את רווחיהם כדי לקדם את הצמיחה הכלכלית, שבה דוגל פורום קהלת, מעבירה עוד ועוד מאלו שאין להם לאלו שיש להם, פוגעת בפריחתם של עסקים מקומיים התורמים לקהילותיהם ומחבלת במרקם החברתי ובשגשוג האנושי. באופן דומה, מדיניות של עידוד יציאה לעבודה בכל מחיר – שוב, למען הגברת הצמיחה – חייבת במקביל להגן על משקי הבית ובעיקר על העבודה, הלא מתומחרת אך הכה חיונית מבחינה חברתית, הנעשית בהם (בדרך-כלל על-ידי נשים). באופן מרתק, אגב, ההגות השמרנית החדשה הזו, שרבים מהמקדמים אותה הם אנשים דתיים, מהדהדת שינויים המתחוללים גם בקרב השמאל הקהילתני שחרד אף הוא מהשתלטות השוק על החברה ועל התרבות.

שנית, התפיסות הכלכליות שמקדם פורום קהלת הופרכו בשנים האחרונות מבחינה אמפירית, ולכן קובעי מדיניות בארצות הברית ובאירופה זונחים אותן. האמונה כי "הממשלה אינה הפתרון אלא הבעיה" שטבע רונלד רייגן בשנות ה-80, ואמונות אחרות כי השוק תמיד יסדיר את עצמו וכי פירות הצמיחה הכלכלית יחלחלו לכל שכבות הציבור התגלו כמקסם שווא אחרי ההתמוטטות הפיננסית של 2008, וביתר שאת בעת הקורונה. עליית הפופוליזם בעולם עם טראמפ, בוריס ג'ונסון, בולסונרו ואחרים, הייתה, בין השאר, תגובת נגד למצב הדברים הזה שהותיר מאחור את המעמדות העממיים. המחיר החברתי של הסרת רגולציה וגלובליזציה כלכלית – קרי, החלת הגיון השוק בכל רחבי הגלובוס – הובילה להתמוטטות חברתית, כפי שהראתה, למשל, פרשת ההתמכרות לאופיואידים שקטלה מאות אלפי אמריקאים, בעיקר בקרב לבנים לא-משכילים. בהקשר זה, יוער כי אחת הסיבות שישראל לא נפגעה מהמשבר הפיננסי שך 2008 הייתה "הכלכלה הדואלית" אשר לצד קידום "קטר" ההייטק והשכבות החזקות מעניקה במקביל הגנה חברתית חלקית – מכסים מסויימים, הותרת משטר הקצבאות, העלאת שכר המינימום – ליתר ה"קרונות" של כלכלת הלואו-טק. פורום קהלת, ראוי להזכיר, חותר להסרת ההגנות החברתיות הללו. נטישת המודל הניאו-ליברלי הפונדמנטליסטי על-ידי טראמפ, היורש הפוליטי של רייגן, אבי המודל, לטובת ערכים לאומיים ופרוטקציוניזם שנטש את מדיניות הסחר החופשי, מעידה עד כמה העולם השתנה, וכיצד חזרתה הדרמטית של המדינה למעורבות בשוק הפכה למיינסטרים הפוליטי החדש.  צעדים שעד לא מזמן נחשבו לחילול הקודש ממש – הרחבת הגרעונות הממשלתיים, הלאמת תעשיות, הזרמת תקציבים להצלת העולם העסקי, הטלת "כסף הליקופטר" על האזרחים ועוד – הפכו למדיניות מובנת מאליה. התמיכה הציבורית הניכרת, גם בקרב שמרנים, ממנה נהנית מדיניותו הכלכלית של הנשיא ביידן, הכרוכה בהעמקה חסרת-תקדים של המעורבות הממשלתית בשוק, אינה מפתיעה אפוא, והיא מצביעה על כך שהאידיאל הכלכלי שמקדם פורום קהלת הוא, במידה רבה, אנכרוניסטי ומנותק מהמציאות.

לבסוף, הרעיונות שמקדם פורום קהלת מתנגשים חזיתית עם אתוסים יהודיים עמוקים. ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני הראה בספרו הקלאסי "התמורה הגדולה" (שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאה משותפת של מכון שחרית ושל מכון ון-ליר בירושלים), כי עד למהפכה התעשייתית, החיים הכלכליים היו תמיד משוקעים בתוך מוסדות ונורמות חברתיים, משפטיים, קהילתיים, דתיים ותרבותיים. מניעים כמו סטטוס, הדדיות או קִרבה משפחתית ניצבו תמיד מעל למניע הרווח והכפיפו אותו לשיקולים רחבים יותר, חברתיים, מוסריים ואישיים. פולני הצביע על כך שהניסיון לכונן את השוק כספֶרה אוטונומית, נפרדת מהחברה, התעלם מתפיסות שרווחו לאורך הדורות בכל הדתות, ובוודאי גם בחברה היהודית שבה האדם אינו רק אינדיבידואל השואף למקסם את רווחיו, אלא בראש ובראשונה יצור בעל צלם אנוש החי בקהילה. הקידוש הליברטריאני של מוסד השוק מתעלם מכך שהשוק והתפיסות ביחס אליו משוקעים תמיד בתוך החברה, התרבות והמסורת, ואינו יכול להתנתק מהם מבלי לפגוע בהם אנושות. היהדות אינה מציעה לנו מסורת כלכלית יחידה, ולכן טבעי שניתן לחלץ מהמקורות תמיכה בעמדות כלכליות מנוגדות. עם זאת, גם אם לא ניתן לדבר על הגישה היהודית לשאלות כלכליות בהא הידיעה, ניתן לזהות תפיסות עומק הקיימות בה. בכל הנוגע לאחריות המדינה לרווחת הפרט, כדאי להזכיר את הגותו של הרב יצחק טברסקי, חתנו של הרב סולוביצ'יק, שהיה אדמו"ר של שושלת חסידית, פילוסוף והיסטוריון שחי בין שני העולמות (אסופת מאמרים שלו יצאה לאחרונה בהוצאת מרכז זלמן שזר). עמדתו אינה סוציאל-דמוקרטיה, אך בוודאי שגם אינה ליברטריאניות, ועיקרה הוא המתח הקיומי שבין היחיד והכלל. טברסקי מזהה בתפיסה היהודית מתח דיאלקטי בין קטבים מנוגדים – בין חשיבות ההתארגנות המוסדית והקהילתית לבין המחויבות של היחיד, ובין החובה ההלכתית לתרום לכלל לבין הרשות של כל אחד לבחור את מידת אחריותו בעניין. אגב, הוא מזהה מתח דומה בכל הנוגע לתפילה: נפש האדם זקוקה לקביעות אך גם לכוונה. כשהקביעות של החובה משתלטת, הכוונה מתנוונת, ואילו כשהכוונה הרגעית ניצבת במרכז, היא עלולה להבריח את החובה התמידית של הפנייה לאל. על הרקע הזה, קובע טברסקי, ההלכה בחרה בשימור ובהחזקה של המתח – לדאוג לקביעות ובמקביל גם לכוונה. ואם לחזור לכלכלה: המסגרת הפורמלית – הקהילה, ובימינו גם המדינה – היא בעלת אחריות להיות השליחה של החברה בשמירה על כל אחד מהפרטים; אך כאשר המסגרת הופכת להיות חזות הכל, האחריות האישית וגם הבחירה שיש בנתינה עלולות להימוג, וה"שריר" של הנתינה עלול להתנוון. הא בהא תליא. מצוות הצדקה האישית הן חשובות אך הן שלובות באחריות הבין-אישית והקהילתית, הנותנות ביטוי למושג האחווה החמקמק. מכאן שההתנגדות העקרונית של פורום קהלת לרגולציה, גם כשזו מיועדת לפקח על מעונות יום או להנגיש מקומות ציבוריים לאנשים עם מוגבלויות, היא לא פחות ממדהימה. המהלך שמקדם פורום קהלת ליצירת זיהוי בין הליברטריאניזם הכלכלי ליהדות הוא רדיקלי: הוא מבקש לנתק את הזיקה בין הכלכלה לתרבות ולחברה שבהן היא משוקעת, ובעיקר מאבד את המתח התמידי הקיים ביהדות ושעליו עמד טברסקי, לטובת העדפתו של קוטב אחד בלבד. בכך הוא מוותר על הדינמיקה החיה בהלכה ובמסורת, ועל כן גם על היבט משמעותי של היהדות.