הרהורים בעקבות הבחירות (מאמר שלא פורסם, אפריל 2019)

הרהורים בעקבות הבחירות (מאמר שלא פורסם, אפריל 2019)

ביסודי, אני אדם אופטימי. אך מערכת הבחירות שאך הסתיימה לא הותירה מקום רב לתקווה. מה לא היה בה: כזבים רבים מספור שהופרחו בגלוי וללא בושה; שיסוי ארסי, בעיקר מצד הליכוד, שחתר באופן מתמיד תחת עצם הלגיטימיות של יריבות פוליטית; ורמה נמוכה, סאונדבייטית, של מרבית הוויכוחים הפוליטיים שבכל זאת התנהלו ("שמאל חלש" מול "ימין חזק") וששיקפו את הפנייה האסטרטגית של הפוליטיקאים ל"בייס" – פנייה שמקבעת בעוצמה את הזהויות השבטיות השונות ובעיקר משסה אותן ללא הרף האחת בשנייה. לפחות אי-אפשר לומר עלינו שאנחנו לא מעודכנים בטרנדים העולמיים העכשוויים.

עם זאת, ומעבר להסבר המקיאווליסטי שלפיו הפוליטיקאים הם רק מריונטות של אנשי אסטרטגיה ציניים, ניתן להציע בכל זאת שהסיבה לכך היא שהמאבק על הזהות הקולקטיבית הישראלית טרם הוכרע, ושהבחירות ממשיכות להיות עימות בין שתי תפיסות של אזרחות: עמדה ליברלית-שמאלית השמה את הדגש על זכויות הפרט, על הערכים הליברליים של חירות ושוויון בפני החוק (ומכאן גם תומכת, במידה כזו או אחרת, בשוויון אזרחי ובהסדר שלום עם הפלסטינים) ועל הסדרים מוסדיים אליטיסטיים (כגון ביקורת שיפוטית); וכנגדה, עמדה ימנית-לאומית, אשר תומכת בעדיפותו של העם היהודי (במובן הדתי-הלכתי), בייחוד ביחס לערבים הפלסטינים בישראל ובשטחים, ואשר מייחסת למחויבות הלאומית ולסולידריות הפנים-יהודית חשיבות רבה יותר משהיא מייחסת למחויבויות אחרות. שתי התפיסות סופחות אליהן מידה רבה של הזדהות מצד מרבית המצביעים, באופן שמסיט הצדה כל אפשרות לנהל את המאבק האלקטורלי על "החיים עצמם" – מצב התחבורה הציבורית, הפערים במערכת החינוך, חוסר האיזון בין עבודה למשפחה, תופעת me too, הצפיפות הגוברת או השינויים הדרמטיים שמתחוללים בקרב מרבית הקהילות, ובראשן הישראליזציה המואצת של הערבים והחרדים שצפויה להשפיע באופן דרמטי על עתידנו כאן בעשורים הקרובים.    

המאבק המתמשך בין שתי התפיסות מסתיר מאיתנו גם את האפשרות לייצר פוליטיקה שתצא מהדיכוטומיות הקיימות. ח"כ עמר בר-לב אמר לפני מספר שנים ש-70% מהישראלים מסכימים על 70% מהנושאים – שלום, כלכלה, דת ומדינה. אם הוא צודק, וסקרי עומק שנערכים כל העת מעידים כי אכן כך הדבר, כי אז מערכת הבחירות הזו הוכיחה פעם נוספת באיזו מידה המערכת הפוליטית הישראלית אינה מצליחה לייצג יותר את הצרכים היומיומיים העמוקים של מרבית הישראלים – גברים כנשים, יהודים כערבים, חילוניים כחרדים, מסורתיים כדתיים, אשכנזים כמזרחים. במובנים רבים, מחאת 2011 הציגה תמונות מתוך עתיד ישראלי אלטרנטיבי – עתיד שהוא פחות כועס ויותר מכיל; פחות מפריד ויותר מאחד; פחות מיואש ויותר מעורב. עתיד שמתבונן באמפתיה במגוון הישראלי הרחב ומבין שמדובר בנכס אדיר כפי שמדגימה, למשל, הפריחה העכשווית המדהימה של האמנויות (קולנוע, טלוויזיה, ספרות…) או של האוכל הישראלי ברחבי העולם. עתיד שמקבל את קיומו של מגוון חברתי עמוק ומבין שכדי לחיות ביחד יש צורך להכיר, לדבר ולהתפשר. 

אם (מאוד) מתאמצים אפשר בכל זאת למצוא סימנים ראשונים בכיוון זה גם במערכת הבחירות הזו, ובראשם הופעתם של "אנשי הגבול" – פוליטיקאים ספורים, ממספר מפלגות, שמפנים את מבטם לא רק לקהילת הזהות שלהם כי אם גם פועלים למען הטוב המשותף של כלל הישראלים. ככל שהתופעה הזו תתרחב ותתפשט לכל המפלגות ונזכה לראות נשים במפלגות חרדיות, ערבים במפלגות יהודיות או מסורתיים במפלגות שמאל, כך יגדל הפתח לבריתות פוליטיות חדשות, פרדוקסליות לעיתים, שיתבססו על ניסיון החיים האנושי ובעיקר על התובנה העמוקה שלא ניתן לנהל פוליטיקה רק באמצעות אידיאולוגיה מוכנה מראש. בריתות כאלו יהיו, בסופו של דבר, המפתח לשגשוג חברתי אמיתי. ודוק: אין הכוונה למציאת קונצנזוס "פרווה" ותפל כי אם ביצירתה של פוליטיקה אמפתית, שתייצר הסכמות בין קבוצות בעלות ראייה שונה של "הטוב", וזאת מבלי לוותר על הזהויות הקיימות ומתוך הבנה שמתחים רעיוניים הם חיוניים ומפרים. לאורך זמן, "פוליטיקת הפרדוקס" הזו יכולה לקדם שינוי רדיקלי של החברה בישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.