אנו מצויים כיום, קובעת שנטאל מוף, אחת מבנות-הסמכא האקדמיות המובילות בנושאים אלו, בעיצומו של "רגע פופוליסטי". בניגוד לשימוש השכיח – והשלילי – שנעשה במושג "פופוליזם" בישראל, מדובר במסורת פוליטית חשובה שמייצגת, במובנים עמוקים, את אופיה העממי וההמוני הבסיסי של השיטה הדמוקרטית. זאת, בניגוד לגרסה האליטיסטית המוכרת לנו של ממשל הנציגים. ברקע כל התנועות הפופוליסטיות המגוונות הפועלות כיום בעולם ניצב אירוע מכונן – המשבר הכלכלי אדיר המימדים של שנת 2008, הקשה ביותר שחוותה השיטה הקפיטליסטית מאז השפל הגדול של שנת 1929. משבר זה מתייחד בכמה מאפיינים:

ראשית, מחוללי המשבר – הגופים הפיננסיים הגדולים שפעלו בחוסר אחריות פושע – יצאו ממנו כמעט ללא פגע; לא רק שכגופים "גדולים מכדי ליפול" ההם ניצלו בכספי משלמי המיסים – בניגוד לאתוס הקפיטליסטי הקלאסי שמטיל על היחיד את האחריות למעשיו ורואה בפשיטת רגל תוצאה טבעית של העולם הכלכלי – אלא שגם איש מבין מנהלי הבנקים וחברות הפיננסים לא ישב בכלא. הצדק לא נעשה ולא נראה. יתרה מזו, כדי לממן את העלויות העצומות שהיו כרוכות בהצלה הציבורית של ההון הפרטי שכשל, השיתו הממשלות על אזרחיהן מדיניות צנע חמורה שהובילה לפגיעה קשה בשירותים החברתיים ולהעמקת הפערים בין "אלו שיש להם" (ובראשם המאיון והאלפיון העליון) לבין "אלו שאין להם".

שנית, המשבר התרחש ב"משמרת" של מנהיגים מתונים, מימין ומשמאל (בראון, מרקל, בוש, סרקוזי…), שבפועל אימצו כולם מדיניות דומה – הן בתקופה שקדמה למשבר והן בזו שבאה לאחריו. מציאות זו הציפה לאור היום את העובדה שגם ממשלות ימין וגם ממשלות שמאל מבצעות, בסופו של יום, כמעט את אותה מדיניות חברתית וכלכלית. הסיבה המרכזית לכך היא ניצחונה של אידיאולוגיית הגלובליזציה הכלכלית שמצמצמת את מרחב התמרון של ממשלות שנאלצות להבטיח יותר מכפי שביכולתן לקיים. כפיפות זו לשליטתם של "כוחות השוק" מייצרת גירעון דמוקרטי שמעמיק מאוד את חוסר האמון והחשדנות הן כלפי הממסד ה"מושחת" והן כלפי הדמוקרטיה הייצוגית שאינה מציעה אלטרנטיבות חברתיות-כלכליות למדיניות הקיימת. בהקשר האירופי, הלך והעמיק האנטגוניזם כלפי חוסר הדמוקרטיות של "שלטון הפקידים" מבריסל. לא במקרה כתב דני רודריק, כלכלן מוביל מאוניברסיטת הרווארד, כי גלובליזציה, דמוקרטיה ולאומיות אינן יכולות לדור יחד בכפיפה אחת, ובסופו של דבר, עודף גלובליזציה בא על חשבון הדמוקרטיה או הסוברניות הלאומית. במובן זה, מלחמות הסחר שמוביל הנשיא טראמפ במסגרת מדיניות "הלאומנות הכלכלית" שלו הן ביטוי לנסיגה מסויימת מהגלובליזציה הכלכלית.

שלישית, ובהמשך לכך – המשבר חשף לעיני כל את התוצאות החברתיות הקשות של הגלובליזציה הכלכלית שאמנם מפתה אותנו באמצעות סמארטפונים וטיסות לואו-קוסט אך היא גם מניידת משרות לסין ולהודו, מחזקת את הגירת העבודה ומייצרת מציאות כלכלית שבה השכר תקוע והניידות החברתית נבלמת. אך הפגיעה לא היתה  רק כלכלית, ויש חשיבות רבה להבנת היבטיה החברתיים והתרבותיים, ובראש ובראשונה – התרחבות היקפי ההגירה, שהגיעה למימדים משבריים בשל הגידול הניכר במספר הפליטים, הפכה לא רק לאיום תעסוקתי על בני המעמדות הנמוכים, אלא גם הובילה להיווצרותן של תחושת זרות ואובדן שייכות בשכונות ובערים שהנוף האנושי שלהן השתנה במהירות. גם התחזקות הליברליזם התרבותי והשינויים המהירים בנורמות החברתיות שקידמה הגלובליזציה החלישו את המסגרות המשפחתיות המסורתיות, העמיקו את תחושות הבדידות ואת רמות הדיכאון ואפילו העלו את שיעורי התמותה המוקדמת בקרב הקבוצות שנפגעו. כל אלו חתרו תחת רשת הביטחון ותחושות המשמעות שמספקות המסגרות המשפחתיות, הקהילתיות והדתיות והחלישו את יכולתם לשמש כאמצעי להתגוננות מפני התרחבות תחולתו של הגיון השוק. ברור כי גם העמקת הניתוק המרחבי בין המרכז לפריפריה תרמה לתהליכים אלו. לבסוף, עלייתן של תפיסות פוסט-לאומיות המאדירות ערכים אינדיבידואליסטיים ואוניברסליות חוצת-גבולות בקרב האליטות החברתיות, הכלכליות והאקדמיות ("המעמד הגלובלי") מקשה עליהן להביע סולידריות והזדהות עם סמלים לאומיים ופטריוטיזם שבהם דוגלים רבים מבין הנותרים מאחור, ובעיקר מרחיקה אותם מהתפיסה – והאחריות הכרוכה בה – של "אליטה משרתת".

על רקע התהליכים הללו קל יותר להבין את התסיסה הפופוליסטית השוטפת את העולם בשנים האחרונות ומתאפיינת, כפי שמדגימות המחאות החברתיות של השנים האחרונות, בזעם חברתי גדל והולך; במיאוס עמוק מהממסד ובייאוש מהמערכת הפוליטית שנתפסת כולה כקסטה מושחתת המשרתת אך ורק את האינטרסים של עצמה; בקיטוב פוליטי גובר שתיבות התהודה של הרשתות החברתיות רק משכפלות ומעמיקות אותו והופכות את המתינות והממלכתיות לסחורות חסרות אטרקטיביות; ובעלייתם של מנהיגים כריזמטיים שרוכבים על הגל הפופוליסטי ומנסים לנווט אותו, לא אחת בכיוונים מנוגדים.

רשימה חלקית: טראמפ וסנדרס בארה"ב, מלנשון ולה-פן בצרפת (וכעת גם מחאת "האפודים הצהובים"), ווילדרס בהולנד, אורבן בהונגריה, "אלטרנטיבה לגרמניה", מפלגת "החוק והצדק" בפולין, הליגה ו"חמישה כוכבים" באיטליה, "סיריזה" ביוון, "פודמוס" בספרד, בולסונארו בברזיל ובמובנים רבים גם מודי בהודו וארדואן בתורכיה. למרות השוני בתנאים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בכל אחת מהמדינות, ניתן להצביע על מספר קווי דמיון בשיח שמובילים התנועות והמנהיגים השונים: ראשית, הנגדה ברורה בין "העם" הפשוט לבין האליטות שנתפסות כמנותקות, כאינטרסנטיות ועל-פי רוב גם כמושחתות. שנית, ראיית "העם" כישות הומוגנית, ובעיקר "טובה". ולבסוף, סבלנות מועטה כלפי המנגנונים הקלאסיים, והאליטיסטיים, של הדמוקרטיה הליברלית כדוגמת ביקורת שיפוטית והפרדת רשויות, עיתונות עצמאית, ממסדי מפלגות ועוד.

עם זאת, הפופוליזם אינו עשוי מקשה אחת וניתן בהחלט לתת בו סימנים. כך, הפופוליזם הימני (טראמפ, לה פן, ווילדרס, אורבן, בולוסנארו, ארדואן…) מנגיד גם בין "העם" לבין "אחרים" שאינם משתייכים אליו (מבחינה אתנית או תרבותית) ולכן גם אינם נאמנים לו ומהווים אפוא מעין שעיר לעזאזל – אלו יכולים להיות מהגרים, פליטים, יהודים, מוסלמים ואפילו אנשי שמאל. מנגד, הפופוליזם השמאלי (כדוגמת סנדרס, מלנשון, פודמוס, סיריזה…) מציג לכאורה תפיסה "מכילה" יותר של "העם" שיכול, בשם תפיסות ליברליות של גיוון ורב-תרבותיות, לכלול בחובו גם אוכלוסיות "אחרות" ובראשן המהגרים והפליטים (עמדה שבפני עצמה מייצרת אנטגוניזם עמוק בקרב הפופוליזם הימני). ראוי, עם זאת, לשים לב שבחלק מהפופוליזם השמאלי ישנה אנטישמיות לטנטית היוצאת הן כנגד היהודים בכובעם כבעלי הון נצלנים המניעים את המערכת הפיננסית הבינלאומית (תפיסה אנטי-קפיטליסטית) והן כנגד ישראל המגלמת את המעוז הקולוניאלי האחרון (גישה פוסט-קולוניאלית). 

וישראל בתוך כל זה? אף שמצבה המאקרו-כלכלי היציב אפשר לה להמנע ממרבית ההשלכות השליליות של המשבר הפיננסי, דומה כי בשנים האחרונות, וביתר שאת בעקבות נצחון טראמפ בארה"ב, הזרם הפופוליסטי זולג גם לישראל. דוגמאות לכך ניתן לראות בביקורת הגוברת בשם "העם" כנגד "שלטון האליטות", בעיקר בתחומי המשפט והתרבות; בסימון האובססיבי של "אחרים" – מבקשי המקלט, אזרחי ישראל הערבים, ארגוני זכויות האדם והקרן החדשה – כאויבי "העם"; בנתק המתמשך, המבטא ניכור וייאוש, בין אליטות השמאל הליברלי לבין המעמדות העממיים; ובשיח המקצין והולך ברשתות החברתיות המייצר דיון ציבורי שנגרר בעיקר אחר הקצוות. למרות זאת, קיומו של רוב מתון מוצק ומובהק ביחס למרבית הסוגיות המצויות על סדר היום הישראלי מלמד שיכולים להיות לא מעט קונים לגרסה מעודכנת של ממלכתיות חוצת-מחנות, הפועלת לקידום טוב משותף למען כלל האזרחים תוך הכרה בזהויות החברתיות ובעולמות המשמעות המגוונים המרכיבים את הפסיפס הישראלי. זו אינה תקווה בעלמא: הבחירות לרשויות המקומיות הצביעו על הופעתם של ניצנים ראשונים לשינויים בכיוונים אלו, והתמורות החברתיות הגדולות המתחוללות בשנים האחרונות בקרב החרדים, הערבים ואף הציונות הדתית, האליטה העולה, מלמדות שהמפה המפלגתית הקיימת עוד צפויה לעבור טלטלות עמוקות.