רותי גביזון ז"ל היתה המרצה – הכריזמטית, המבריקה, רחבת האופקים – שלי לתורת המשפט בלימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית. לאחר מכן זכיתי לעבוד לצדה במשך עשור שלם, בעזרה בהוראה ובמחקר. מאז ליווינו זה את זו מעת לעת, ממרחק, ותמיד מתוך הערכה הדדית עמוקה. דמותה כאשת אקדמיה מזהירה, שהיא גם אינטלקטואלית ציבורית מחויבת, תמיד שימשה עבורי דגם מעורר השראה.

רבים הספידו אותה ביממה האחרונה, וכאן הייתי רוצה להצביע על השחריתיות המובהקת שלה. כליברלית, רותי הבינה היטב את מגבלותיו של הליברליזם ובפרט את קוצר ידיהם של המשפט ושל שיח הזכויות האינדיבידואליסטיות. היא הבינה שבלב הפוליטיקה עומד הדיון על הטוב החברתי המשותף, וכי עליו להיעשות בראש ובראשונה ברמה הציבורית והחינוכית. במידה רבה, נאומה המכונן – השחריתי – של ח"כ תהלה פרידמן מהשבוע שעבר, על כך ש"אסור לנצח אחד את השני" ועל הצורך "לכונן ברית של מתונים", מהדהד את פועלה הציבורי והאינטלקטואלי של רותי: מאמנת גביזון-מדן שניסתה להתוות דגם חדש למקומה של הדת במרחב הציבורי; דרך הדוח הציבורי שלה המתנגד לחקיקת חוק הלאום (אך גם התנגדותה כי בג"ץ יפסול אותו) בשל פגיעתו ברקמת היחסים בין יהודים לערבים; וכלה באמירתה (עוד ב-1999!) ש"כסמכות מוסרית עליונה לא ברור שבית המשפט טוב יותר מ[הרב] עובדיה יוסף" המהדהדת את הבנתה כי קיימות תפיסות שונות ולגיטימיות של טוב, וכי חיים משותפים מחייבים אמפתיה כלפי עולמות המשמעות של הזהויות השונות, בעיקר בחברה בעלת "מגוון עמוק" כל-כך כמו החברה הישראלית.

מותה בטרם עת של רותי היכה אותי בתדהמה, ומילא אותי צער עמוק. המשבר – הבריאותי, הכלכלי, החברתי, המשטרי – חסר התקדים שבו שרויה מדינת ישראל אף מעצים בעיניי את האובדן הנורא של אחת מהלוחמות ומהאוהבות הגדולות של המקום הזה. חוכמתה וחריפותה יחסרו מאוד בהתמודדות עם המשברים הללו שמעמידים את ישראל במצב שהוא בעל דמיון מצמרר – שחיתות עמוקה בקרב האליטות, קיטוב פנימי ואובדן סולידריות – לשתי הפעמים הקודמות שבהם ליהודים היתה ריבונות בארצם ואבדה.