המציאות משתנה במהירות, והניסיון להבחין בין שמרנים לפרוגרסיביים עקר מיסודו – תגובה למאמרו של יונתן הירשפלד ("מוסף הארץ", 22.5.2020)

המציאות משתנה במהירות, והניסיון להבחין בין שמרנים לפרוגרסיביים עקר מיסודו – תגובה למאמרו של יונתן הירשפלד ("מוסף הארץ", 22.5.2020)

מאמרו המעניין של יונתן הירשפלד ("זה קורה שוב ושוב: מדוע מצליח הימין לחטוף את הרעיונות של השמאל?", 14.5) הוא דוגמה מצוינת לגמל שאינו מסוגל לראות את הדבשת שלו. למעשה, הוא כלל אינו מודע לקיומה.

במאמרו קונן הירשפלד על ההשתלטות העוינת של הימין השמרני על רעיונותיו של השמאל הפרוגרסיבי, שבאה לידי ביטוי, לדבריו, בשימוש ברעיונות אלה תוך ניתוקם מהערכים שלאורם הם נוסחו. האחריות לכך נופלת, לדידו, על השיח הז'רגוני הפוסט־מודרני הרב־משמעי שביקר בחוסר אחריות את התבונה תוך ויתור על הסובייקט האוניברסלי. הירשפלד צודק בכך שלפחות חלק מהשיח הפוסט־מודרני מוחק את הסובייקט החופשי והוא ביסודו פשוט אנטי־הומניסטי. מישל פוקו (שתמך כידוע במהפכה החומייניסטית) ראה בחובות מוסריות ביטוי ל"דיקטטורה של הזולת"; אולי בשל כך, הוא חתם ב–1977 על עצומה, ביחד עם שאר כוהני הפוסט־מודרניזם כמו ז'אק דרידה, ז'אן פרנסואה ליוטר, ז'יל דלז ופליקס גוטארי, בעד דה־קרימינליזציה של יחסי מין בין בגירים לקטינים מתחת לגיל 15 כחלק מהשחרור האנושי. אלא שהביקורת של הירשפלד מתעלמת מהקשיים המבניים העמוקים של השיח השמאלי שבו הוא מאמין.

"ביקורת הקידמה היא תמיכה בריאקציה. זה בלתי נמנע" — כך, בהינף קולמוס, חושף הירשפלד את מה שמכנה הפילוסוף הצרפתי בן־זמננו ז'אן קלוד מישאה "תסביך אורפיאוס" של השמאל: אמונה כמעט דתית באתוס הקידמה הלינארית והאינסופית, שאוסרת עליו, כמו במיתוס היווני, להביט לאחור ולחוש יחס חיובי כלשהו כלפי העבר. אלא שלעבר יש תפקיד חברתי חיוני, שכן הוא זה שמאפשר לנו, יחידים כקולקטיבים, להיות חלק מתוך המשכיות היסטורית של מסורות ונאמנויות, תוך הכרה במגבלותינו. בכך, מסביר לנו מישאה, מאפשר לנו העבר לחמוק מאשליית הנעורים שמאפיינת את רעיון ה"סלף מייד מן" האמריקאי, שלפיה תיתכן "נקודת אפס" שבה ניתן להתחיל הכל מחדש, לבד. ברוח דומה תיאר ההיסטוריון האמריקאי המבריק כריסטופר לאש את הליברליזם כרעיון בעל אופי משיחי — הוא מזהה את הקידמה עם ליברליזציה גדולה יותר של החיים, בכל מקום ומקום, תוך הריסת המוסדות החברתיים שהיו באופן מסורתי המקור לאושר ולמידה טובה — המשפחה, הקהילה, העבודה והאמונה.

יתרה מזו: הירשפלד אינו מתעכב כלל על השאלה מהי, בימינו, משמעותה של "קידמה" שבה הוא דוגל בכל מחיר. האם, למשל, טרנס־הומניזם שינצח את המוות או בחירת מין היילוד ויצירת תינוקות חפים מפגמים יהיו בהכרח בגדר התקדמות למין האנושי? למעשה, עמדתו מסתירה תפיסה ליברלית שמתנגדת להצבת גבולות מכל סוג שהוא — גבולות לאומיים (שהרי אנו אזרחי העולם), כלכליים (התפרסות חסרת מעצורים של הגלובליזציה) או התנהגותיים (הסרת כל מגבלה בפני ההתנהגות האנושית תוך הרחבה בלתי־פוסקת של זכויות הפרט). על פי עמדה זו, כל השתייכות שאינה נעשית מתוך בחירה אישית (כמו משפחה, דת, לאום…) היא דכאנית מטיבה ואינה יכולה להיות בעלת סמכות מחייבת כלפי הפרט, ולכן רק השוק הגלובלי נטול הגבולות עולה בקנה אחד עם החירות האינדיבידואלית לפעול ללא מגבלות כלשהן. הליברליזם הוא, אפוא, כפי שכתב מישאה, בעל פני יאנוס — ליברליזם כלכלי וליברליזם תרבותי שמזינים ומטפחים זה את זה.

גם מבחינה פוליטית העמדה שמציג הירשפלד היא תמוהה, שכן היא מתעלמת מההכרח הגובר של "פרוגרסיביים" ברחבי העולם ליצור בריתות לא צפויות, אפילו פרדוקסליות, כדי לבנות פוליטיקה אזרחית דמוקרטית ומכילה יותר שתפעל לקידום הטוב המשותף. התבוננות במרחבים קהילתיים מסורתיים והעלאה על נס של ערכים של common decency (במילותיו של ג'ורג' אורוול) כמו נדיבות ועזרה הדדית, לצד קצב חיים אטי יותר (כפי שרבים מאיתנו גילו במהלך הקורונה), יכולים להוליד חלופה לאינדיווידואליזם התחרותי. גם השפה הדתית, על העושר הרעיוני וההנחות המוסריות המשוקעים בה (חשבו לדוגמה על רעיונות השמיטה והשבת או על עמדותיו הכלכליות והסביבתיות של האפיפיור הנוכחי), עשויה לסייע בגיבוש חלופה רעיונית להיגיון התועלתני ולתרבות ה–24/7 הרווחים. לבסוף, גם במישור הסביבתי יש היום תפקיד חשוב יותר מתמיד לשמרנות במובן העמוק של הצורך בשימור הקיים, שמאפיינת תרבויות פחות "מתקדמות", לעומת הקידמה המזוהה לעתים תכופות עם צמיחה כלכלית אינסופית בעולם שמשאביו סופיים.

בשם ה"קידמה" והאופטימיזם הטכנולוגי (האמונה שהטכנולוגיה יכולה לגבור על כל קושי חברתי), נתן השמאל הליברלי של העשורים האחרונים לגיטימציה תרבותית להתפשטותו של הקפיטליזם (שהופך יותר ויותר, כפי שהראתה שושנה זובוף, לקפיטליזם של מעקב). האמונה ש"אי אפשר לעצור את הקידמה", טוען מישאה, הפכה מהר מדי ל"אי אפשר לעצור את הקפיטליזם". עמדה זו חותרת לאורך זמן תחת האנושיות ותחת האפשרות לכונן חיים חברתיים משותפים. מי שמבינים זאת על בשרם הם המעמדות העממיים, והיאחזותם בערכים "שמרניים" כדרך להתגונן מפני השילוב בין הליברליזם הכלכלי והתרבותי היא אחד ההסברים החשובים לריחוק ולניכור שנוצר בעשורים האחרונים בינם לבין השמאל. כפי שהראה ניסים מזרחי, לא מדובר ב"תודעה כוזבת" כי אם בניסיון לשמר את רשת הביטחון ותחושת המשמעות שמספקות המסגרות המשפחתיות, הקהילתיות והדתיות.

קטגוריות החשיבה הפוליטית שלנו — ובראשן ההבחנה הדיכוטומית בין "שמרנים" ל"פרוגרסיביים" — אינן מתאימות עוד למציאות המשתנה במהירות. מאמרו של הירשפלד הוא הוכחה נוספת לכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.