הישראלים עובדים יותר מדי (גרסה לא ערוכה של המאמר שנכתב ביחד עם ד"ר שרית בן-שמחון-פלג ושפורסם ב-14.2.2012 ב-The Marker)

הישראלים עובדים יותר מדי (גרסה לא ערוכה של המאמר שנכתב ביחד עם ד"ר שרית בן-שמחון-פלג ושפורסם ב-14.2.2012 ב-The Marker)

הדוח החדש שפרסם ארגון ה-OECD גילה את מה שרבים מאיתנו חשים: יצאנו מאיזון. לפי "אינדקס החיים הטובים" שפרסם הארגון, ישראל ניצבת במקום ה-31 (מתוך 34) במדד איזון משפחה-עבודה. הישראלים עובדים בממוצע הרבה יותר מעמיתיהם במדינות אחרות: 43 שעות שבועיות (אפילו בארה"ב הממוצע הוא 35), כאשר כמעט רבע מהישראלים יותר מ-50 שעות בשבוע (רק לשם השוואה: בהולנד ובשוודיה רק כאחוז עובדים כל כך הרבה שעות)). אם מוסיפים לכך את השעות בפקקים בדרך לעבודה כמו גם את הזמינות המתמדת שמאפשר "כלוב הזהב" הטכנולוגי, נראה שהמצב קשה אף יותר. ועוד לא אמרנו מילה על רמת השכר הנמוכה של הישראלים, שכ-72% מהם מרוויחים פחות מ-8500 ₪ – (השכר הממוצע במשק), או על אלה הנאלצים לעבוד בכמה משרות כדי להחזיק את הראש מעל המים. במילים אחרות: עובדים הרבה, מרוויחים מעט.

מקובל לראות בשעות עבודה ארוכות ביטוי למוסר עבודה גבוה. מי שיוצא בשעה ארבע זוכה במקומות עבודה רבים ללא מעט מבטים מזלזלים. אך, לאמיתו של דבר, לא ברור שבשעה התשיעית או העשירית (כל שכן בשעה האחת-עשרה או השתיים-עשרה) של יום העבודה, יעילותו ותפוקתו של העובד ממשיכות להיות גבוהות. למעשה, רמת הפריון של העובד הישראלי נמוכה מזו של עמיתיו במדינות ה-OECD המובילות – שעובדים פחות שעות. שעות העבודה הארוכות הללו מתסכלות אותנו במישורים רבים: לפי סקר הלמ"ס, כמחציתמהעובדים אומרים כי המחוייבויות בעבודה מקשות על תפקודם המשפחתי וכשליש מתוסכלים מכך שאינם מתראים מספיק עם בני-זוגם גם ילדינו זוכים יותר ויותר ל"שעות איכות" שמשמען הוא דווקא שבמעט הזמן שיש לנו איתם, אנו מנסים להעמיס עליהם פעילויות וקניות בזבזניות.

מה שכן ברור הוא, , שפחות ופחות ישראלים – בעלי צווארון כחול או לבן – מבלים עם משפחותיהם, עוסקים בתחביבים, קוראים ספרים, או נוטלים חלק בפעילות אזרחית. אנחנו עובדים עוד ועוד שעות במחיר פגיעה בחיינו המשפחתיים, הקהילתיים והאזרחיים. אדם שמגיע הביתה מותש אינו פנוי לגבש לעצמו דעה ביקורתית בענייני היום ומעדיף להעביר את הזמן שנותר עד לשינה בצפייה בטלוויזיה . פחות פנאי גם מונע מאיתנו לפתח קשרים עם שכנינו, לקנות בנחת בחנות השכונתית, להתנדב, להצטרף לוועד ההורים הכיתתי או להרתם לעשייה אזרחית.

אנחנו חיים באופן קבוע עם התחושה שאין לנו זמן – אבל בשביל להנות מאיכות חיים טובה יותר וגם כדי לנהל את חיינו המשותפים בדמוקרטיה אנחנו זקוקים לזמן. אנו זקוקים לזמן כדי לפתח ולהנות מחיים משפחתיים טובים, כדי להנות מקהילה, כדי ללמוד ולהבין תופעות חברתיות. אנחנו צריכים זמן כדי לקיים דיונים עם אנשים מאנשים שונים על חינוך, על רווחה ועל האופן שבו יחולקו המשאבים המשותפים שלנו. אנחנו צריכים זמן כדי לשמוע דיעות של אחרים, וכדי לגבש את דעתנו שלנו. אנחנו זקוקים לזמן כדי לארגן פעילויות קהילתיות וקמפיינים משותפים. אנחנו זקוקים לזמן כדי למחות, ואנחנו צריכים זמן כדי לתמוך.

אז מה עושים? יש הטוענים שאנחנו מה שאנחנו מודדים. אולי כדאי שנתחיל למדוד דברים אחרים מאשר שעות עבודה, ונתחיל להפנים את התובנה כי יותר שעות עבודה אין משמעותן יותר תפוקה, ובוודאי שאין משמעותן איכות חיים טובה יותר.

המדד שפרסם ה-OECD הוא סנונית ראשונה בעקבות פרסומו של דוח ועדה בראשותו של חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, שהציעה דרכים חדשות למדידת איכות החיים. הדוח הראה שהמדדים הכלכליים המקובלים מתעלמים מהיבטים שאינם ניתנים לכימות כספי כמו קשרי הורים-ילדים, חיים קהילתיים או מעורבות אזרחית. בפעם הבאה שתקראו דיווח מתפעל על "ביצועי המשק", כדאי להיזכר בביצועים הכושלים שלנו ב"אינדקס החיים הטובים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *