הון, כישרון ושלטון: המחאה נגד עידן המריטוקרטיה (ביקורת הספר The Tyranny of Merit של מייקל סנדל) (התפרסם במוסף "שבת" ב"מקור ראשון", 30.10.2020)

הון, כישרון ושלטון: המחאה נגד עידן המריטוקרטיה (ביקורת הספר The Tyranny of Merit של מייקל סנדל) (התפרסם במוסף "שבת" ב"מקור ראשון", 30.10.2020)

הפופוליזם עומד במרכז הפוליטיקה העכשווית. הישגיו הפוליטיים – וכעת, על רקע מגפת הקורונה, גם כישלונותיו – זכו לדיון נרחב בשנים האחרונות. ההסברים שניתנו בספרות האקדמית לניצחונות הדרמטיים של דונלד טראמפ ושל תומכי הברקזיט הם בעיקר משני סוגים: הסבר כלכלי הרואה בהצבעות הללו מחאה מצדם של אלו שהגלובליזציה הותירה מאחור, בעיקר מקרב האוכלוסיה הלא משכילה; והסבר תרבותי המסביר את ההצבעה בהתנגדות לתרבות הליברלית והקוסמופוליטית המתפשטת ולנורמות החברתיות המשתנות במהירות. הפילוסוף מייקל סאנדל (Sandel), מהאינטלקטואלים הציבוריים הבולטים בני-זמננו, מציע לנו להתמקד בהיבט נוסף של הפופוליזם שהוא, במידה רבה, שילוב של שני ההסברים: המחאה נגד המריטוקרטיה. ספרו The Tyranny of Merit שיצא לאור בתחילת ספטמבר הוא כתב-אישום חריף ומרתק נגד האליטות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שיש לו השלכות גם על הבנת המתרחש בישראל.

לכאורה, מריטוקרטיה היא הפתרון לחוליי החברה. האנטיתזה לאריסטוקרטיה שבה שולט הייחוס ולפלוטוקרטיה שבה שולט הכסף היא חברה שבה שולט הכישרון (Merit). "המלך הפילוסוף" של אפלטון הוא דוגמא קלאסית בהקשר זה. בבסיס התפיסה הזו עומד הרעיון כי השוויון החשוב ביותר הוא שוויון ההזדמנויות – אם נספק לכולם נקודת התחלה שווה, כי אז לא משנה אם נולדת בקריית מלאכי, בטמרה או בעומר: השמיים הם הגבול, או בלשונה של סיירת מטכ"ל: המעז – מצליח.

בעשורים האחרונים, המריטוקרטיה, ובמיוחד ההשכלה האקדמית, נתפסת בעיקר בקרב פוליטיקאים פרוגרסיביים גם כאמצעי האולטימטיבי להתמודדות עם אתגרי הגלובליזציה, ובראשם הגידול המתמיד בפערים החברתיים לאור נדידת המשרות למדינות המתפתחות. כפי שאמר אחד הבולטים בחסידי המריטוקרטיה, הנשיא ברק אובמה, ב-2013: “ This country will always be a place where you can make it if you try.”

סאנדל מכנה את התפיסות הללו "הרטוריקה של הניוד"  (rhetoric of rising) שעל פיהן המטרה שלנו כחברה היא לייצר מגרש משחקים ישר ומאוזן שבו לכל אחד ואחת, מכל שכבות החברה, יש הזדמנות שווה. מי שיעבוד קשה וישחק בהתאם לכללים יגיע רחוק כפי שכישרונו ומאמציו יובילו אותו. זהו, במידה רבה, החלום האמריקאי וגם הישראלי.

המריטוקרטיה היא בוודאי רעיון מעצים שמאפשר לנו להאמין שגורלנו מצוי בידינו. אבל, רגע, מה קורה למי שלא מצליח? האם לחזון השוויוני הזה יש גם צד אפל? ספרו של סאנדל משיב על כך בחיוב. הבעייה של המריטוקרטיה היא משולשת – אמפירית, מוסרית ופוליטית: ראשית, חזון שוויון ההזדמנויות שאותו מקדמת בעיקר האליטה השמאלית הליברלית מתנפץ על סלע המציאות החברתית – בארבעת העשורים האחרונים של הגלובליזציה הכלכלית, סולם הניידות החברתית תקוע. המקום ובעיקר המעמד הכלכלי שלתוכו נולדת מכתיבים במידה רבה את עתידך. במצב דברים שכזה, ההבדל מאריסטוקרטיה – או מחברת קסטות – כבר לא כל-כך גדול.

סאנדל מראה כיצד קיים קשר ישיר בין הציון הפסיכומטרי לבין המצב הסוציו-אקונומי: קרוב ל-70% מהסטודנטים ב-100 האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית הם בני שני העשירונים העליונים, כאשר סיכוייו של בן המאיון העליון להתקבל ללימודים באחת מאוניברסיטאות "ליגת הקיסוס" גדולים פי 77 ממי שמשתייך לשני העשירונים התחתונים. מדיניות הגיוון בקבלה שאימצו רבות מהאוניברסיטאות לא ממש שינתה את מצב הדברים הזה שבו הפערים החברתיים בין המעמדות מתחילים ברגע הלידה ומאז רק הולכים וצומחים – החל משיעורי סינית וחוגים במוזיאון, דרך בתי ספר לטבע ו"תעשיית" אישורי לקויות למידה, וכלה בחופשות משפחתיות בחו"ל. כך נוצרים "מעגלי הצלחה למצליחים" המשעתקים את המבנה המעמדי, מסכלים את הניידות החברתית ובמידה רבה חושפים את ערוותן של האליטות הליברליות.

שנית, טוען סאנדל, גם אם היינו מצליחים לעשות את הבלתי-אפשרי ולכונן מריטוקרטיה מושלמת, כזו שבה המשרות והשכר ישקפו באופן מלא את הכשרון והמאמץ, לא היינו מכוננים חברה צודקת. מדוע? משום שזוהי חברה שמייצרת הצדקה ולגיטימציה לפערים המתרחבים – מי שהצליח הרוויח ביושר את מקומו, כנראה עשה זאת בזכות עצמו, בעוד שמי שלא הצליח – כנראה לא התאמץ מספיק ולכן יוכל להאשים בכך רק את מעשיו.

המריטוקרטיה גם מחזקת את התפיסה הטכנוקרטית שלפיה רק מומחים (פקידי אוצר, נגידי בנק, פרקליטים…) שהגיעו להישגים בתחומם יכולים וצריכים להשפיע על המדיניות הציבורית. תפיסה זו, הרווחת אף היא בקרב האליטות הליברליות, מציגה את עצמה אמנם כאנטיתזה לאינטרסנטיות הפוליטית, אך בפועל היא מעמיקה את משבר הייצוג של הדמוקרטיה, מקשה על מימוש רעיון ריבונות העם, ובעיקר מסיטה את הפוליטיקה מדיון בשאלות הצדק והטוב המשותף אל תפיסות טכנוקרטיות שמאחוריהן עומדים אינטרסים ותפיסות עולם שאינן בהכרח טובות יותר מאלו של הפוליטיקאים. למעשה, הדרישה לתואר אקדמי שנראית לנו כיום הכרחית ביחס לעיצוב המדיניות הציבורית לא היתה כה ברורה מאליה בעבר. סאנדל מציין, למשל, ששבעה מבין השרים בממשלתו של קלמנט אטלי, שכוננה את מדינת הרווחה הבריטית בתום מלחמת העולם השנייה ושנחשבת לאחת הממשלות הפרוגרסיביות בהיסטוריה, עבדו ככורי פחם, כאשר שר החוץ הנודע לשמצה ארנסט בווין נשר מבית הספר בגיל 11. הביקורת על הטכנוקרטיה היא אפוא אחת הדוגמאות לאופן שבו הפופוליזם אינו מאיים על הדמוקרטיה אלא דווקא פועל להחייאתה ולחיזוקה.

 לבסוף, טוען סאנדל, שגם אם היינו מצליחים להצדיק את המריטוקרטיה, היא לא הייתה הופכת את החברה שלנו לכזו שטוב לחיות בה, כי אם לחברה מקוטבת שבה בעצם כולם מפסידים: מצד אחד, ההצלחה מייצרת זחיחות וגורמת להיבריס אצל ה"מנצחים" שמשוכנעים שהצלחתם היא אך ורק פרי מאמציהם וכשרונותיהם. גם התחרותיות הגוברת הנדרשת בכדי להצליח גובה מחירים רגשיים איומים בדמות עלייה בשיעורי הדיכאון, החרדה ואף ההתאבדויות גם בקרב מי שבסופו של דבר "מנצחים" בה. מצד שני, ה"מפסידים" מואשמים בכישלונותיהם, מתוייגים כ"אספסוף" או כ-White trash ונותרים מאחור אומללים, מושפלים ומלאי טינה. סאנדל מזכיר את הספר הקלאסי The Rise of Meritocracy שכתב הסוציולוג הבריטי מייקל יאנג עוד בשנת 1958 שבו מתואר, בין השאר, עתיד דיסטופי כזה בדיוק שמוביל למרד פופוליסטי בשנת 2034. נשמע מוכר, לא? ואכן, סאנדל טוען שהעידן המריטוקרטי שלנו והזעם שהוא חולל בקרב המעמדות העממיים שנותרו מאחור הוא שעומד בבסיס עליית הפופוליזם המקטב שמפורר את הסולידריות החברתית. הלכי הרוח הללו חותרים ושוחקים את החיפוש אחר שגשוג אנושי ואחר קידום הטוב החברתי המשותף.

אז מה האלטרנטיבה? סאנדל טוען שהדבר החשוב ביותר שהחברה שלנו יכולה לעשות הוא לשאול מחדש מהי עבודה בעלת ערך. מזה מספר עשורים אנו חיים בחברה שקנה המידה העיקרי שלה להצלחה הוא השוק, הרבה יותר מאשר התרומה החברתית. אלא שעבור רבים, העבודה איננה רק "ג'וב" אלא מקור חשוב ומרכזי למעמד ולהכרה חברתיים ובעיקר להערכה עצמית ולגאווה מקצועית. אחד הדברים שמגפת הקורונה הזכירה לנו הוא עד כמה לא היינו יכולים להתקיים כחברה ללא מקצועות רבים – אותם "עובדים חיוניים" מדוברים כל-כך: האחות, פועל הבניין, המטפלת הסיעודית, בעל המכולת, הסייעת בגן, השליח של וולט. אף שרבים מהמקצועות הללו אינם דורשים תואר אקדמי (ויש לזכור שאפילו בישראל שבה שיעור בעלי התארים האקדמיים הוא מהגבוהים בעולם, לכשני שלישים מהאוכלוסיה אין תואר אקדמי!), הם עתידים להמשיך ולהתקיים גם בעידן האוטומציה. ראוי אפוא שנשלם לעוסקים בהם שכר טוב יותר, ובעיקר ראוי שנעניק להם הכרה ומעמד חברתיים (בין השאר באמצעות השקעה גדולה יותר בהכשרות מקצועיות ובחינוך טכנולוגי). במילים אחרות, עלינו למצוא איזון מחודש בין תגמול חברתי לשאפתנות ולהצלחה לבין מתן משמעות וכבוד אנושי לכל עובד באשר הוא.

במקביל, נדרשת ענווה רבה יותר מצד מי שלכאורה ניצח במירוץ המריטוקרטי – על בעלי התארים האקדמיים לזכור שהצלחתם איננה רק תוצר של הכישרון והתעוזה שלהם, אלא גם תולדה של מערכות משפחתיות וקהילתיות, השקעות מדינתיות, ואפילו מזל ושרירותיות. סאנדל מזכיר את דבריו הנכוחים של החכם באדם כנוגדן להיבריס המריטוקרטי: "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם." (קהלת ט, יא).

הבטחת תחרות הוגנת היא חשובה ומסייעת לתיקון עוולות חברתיות. גם ערך הלימוד וההצטיינות בו מושרשים בתרבות שלנו מימים ימימה. אך שוויון הזדמנויות המסיר חסמים בפני הצלחה מריטוקרטית אינו תרופה לאי-השוויון המעמיק. אפילו ניידות חברתית אינה יכולה להוות קנה-מידה בלעדי להצלחה, שהרי, באופן אינהרנטי, סולם חברתי מניח שישנם גם כאלה שלא הצליחו להעפיל בו. על כן גם בצדק חלוקתי לא די. מה שדרוש לנו, אומר סאנדל, הוא תפיסת שוויון המבוססת על "צדק תרומתי" (contributive justice): אריסטו לימד אותנו שהאנושיות שלנו מתגלמת ביכולתנו להשתתף בחיים החברתיים ובעיקר בצורך שלנו להרגיש נחוצים. עלינו אפוא לארגן מחדש את החברה כך שיתאפשר לכל אחד ואחת לתרום לה באופן שיזכה אותם ואת עבודתם להכרה ולהערכה חברתיים. התפיסה האינדיבידואליסטית של המימוש העצמי, השלטת בעשורים האחרונים, צריכה לפנות את מקומה לתפיסה שמבינה את התלות שלנו באנשים אחרים להצלחתנו כיחידים וכחברה, ובאופן עמוק – שוב, תודה לקורונה – גם את הפגיעוּת שלנו. זה יכול להיות בסיס להיווצרותה של תחושה מחודשת של שייכות ושל קהילתיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *