ניתן למתוח קו ישר בין פעילותו של ביל קלינטון כלוביסט של נובל אנרג'י למען ייצוא הגז; בין לחציו של ג'ון קרי למען הקלות רגולטריות עבור החברה שהוא מחזיק במניות רבות שלה; לבין החשיפה היום ב"הארץ" לפיה הויתורים הרבים שעשה בנימין נתניהו לחברות הגז נובעים, בין השאר, מ"בקשתו" של הפטרון שלדון אדלסון. דוגמאות אלו, כמו רבות אחרות (למשל, המפגשים התכופים בארבע עיניים בין נתניהו לבין יצחק תשובה), מדגימות את ההשפעה העצומה – והמסוכנת – שיש לכסף על הפוליטיקה.
הדמוקרטיה והשוק הם האמצעים החשובים ביותר לניהולה של החברה המודרנית, בהיותן מערכות משוב לאיזון בין הכוחות השונים הפועלים בחברה ולחלוקה של המשאבים החברתיים. אלא שבשנים האחרונות שני המנגנונים הללו יצאו מאיזון, בראש ובראשונה בשל הגידול הניכר בכוחו של ההון וביכולת התמרון שיש לו על השלטון. ארצות הברית של השנים האחרונות, המעצמה הגדולה השבויה בשבי האינטרסים של התאגידים הגדולים (החל מחברות הנשק, דרך תאגידי התרופות, ועד לחברות האינטרנט), היא המחשה בולטת לאופן שבו דמוקרטיה הופכת בהדרגה לאוליגרכיה. למרבה הצער, הנצחת מונופול הגז מצעידה גם אותנו בדרך הבטוחה להשתלטותם של אינטרסים כלכליים רבי עוצמה על הדמוקרטיה שלנו. תהליכים אלו באים כמובן על חשבון הטוב המשותף – האינטרסים המשותפים לציבור בכללותו: מערכות שלטון מתפקדות וישרות, שירותים ציבוריים מעולים, מערכות רווחה אפקטיביות, דמוקרטיה השתתפותית שקופה ותוססת.
אין זו גזירת גורל: המאבק בנושא הגז הוא המאבק החברתי החשוב ביותר כיום בפוליטיקה הישראלית. זהו זמנם של כוחות הנגד הדמוקרטיים – הפעילים החברתיים, החברה האזרחית, האקדמיה, העיתונות (להסיר את הכובע בפני המאבק הנחוש של "הארץ" ו"דה מארקר") וכמובן, הכוחות הפרלמנטריים – לפעול לריסון עוצמתו של ההון ולהשבת האיזון למערכת.